תקוע/ תעודת זהות:
ראשיתה של תקוע בהיאחזות נח"ל שעלתה למקום בשנת 1975 במסגרת תכנית אלון. כעבור שנתיים אוזרח הישוב, ביוזמת אריאל שרון, שהיה אז שר החקלאות אחראי על תחום ההתיישבות בממשלתו הראשונה של מנחם בגין. הגרעין הראשון שעלה ליישוב כלל כ-10 משפחות, רובם מעולי ברית המועצות, שעלו לארץ בגל עלייה שהתרחש בעקבות תיקון ג'קסון ב-1975. כשנה לאחר הקמת היישוב הצטרפו אליו גם חברי הגרעין - 'לב ציון', עולים מארה"ב וחברי בית"ר שחיפשו מקום להקמת יישוב ביהודה ושומרון, ואף גרעין של עולים מצרפת- תלמידי הרב ליאון אשכנזי- 'מניטו'. כמה שנים לאחר שנוסד היישוב הגיע לתקוע הרב מנחם פרומן, שכיהן עד אז כרבה של מגדל עוז, קיבוץ שאימץ את תקוע בשנותיו הראשונות. הרב פרומן השתלב בהוויה המיוחדת של תקוע, ובהמשך אף השתתף יחד עם הרב עדין שטיינזלץ בהקמת ישיבת ההסדר השוכנת היום ביישוב. כיום חיים בתקוע כ-4,000 תושבים.
ילדות
נולדתי בארה"ב בבית ציוני ודתי. גדלנו על הרבה אהבה לארץ. החל מכיתה ח' התחלתי להשתתף בפעילויות של בני עקיבא, והייתי חברה פעילה בתיכון. מגיל מוקדם היה לי ברור שאני רוצה לעלות לישראל ולגור פה. גם כשהכרתי את בעלי, אבי, היה לו חשוב שנעלה בשלב כלשהוא לארץ. לשנינו היה חשוב למצוא בני זוג שיהיו מחויבים ברמה כזו או אחרת לעלייה. וברוך ה', כך זה היה. שנינו גם עוסקים בלימודי יהדות ואני במקצועי מורה לתנ"ך. לימדתי גם בתיכון וגם במכללת אפרתה בירושלים. בימים אלו אני יוצאת לפנסיה. העיסוק שלי השפיע על הקשר שלי לארץ ועל אהבת הארץ.
אחי השתתף בחידון התנ"ך העולמי בשנת 1966 וזכה בו במקום חמישי. הייתה הרבה התרגשות במשפחה סביב זה. לפני כן- אף פעם לא היינו בארץ, והביקור כחלק מהחידון חיבר אותנו מאוד לישראל. מיד אחרי חתונתי עם אבי עלינו לארץ והתיישבנו בירושלים. גרנו שם כעשר שנים. הגענו לתקוע ב-1983. מאז אנחנו פה.
הגעה לתקוע
מאוד דיבר אלינו נושא ההתיישבות ביהודה ושומרון. בנוסף- חיפשנו גם קהילה, כיוון שהיינו די בודדים בארץ. מי שהיה גורם משמעותי בהגעה שלנו לכאן היה הרב מנחם פרומן, רב היישוב, שבעבר הכירו בישיבת מרכז הרב. גם הרעיון של יישוב מעורב מאוד דיבר אלינו. רצינו יישוב מגוון באמת. יש משהו באופי שלנו שאוהב את הגיוון והפלורליזם. אני לא אוהבת שכולם נראים אותו הדבר, זה חונק אותי באיזשהו מקום.
היישוב היה מאוד קטן ומאוד נידח. לא היו טלפונים פה. בקושי הייתה תחבורה ציבורית. הגעתי ליישוב כשהיייתי בהריון עם הילד החמישי . אבל למרות הקשיים- משהו במקום תפס אותנו. אולי האנשים, הרעיון, או הנוף. הרגשנו שאנחנו יכולים לתרום כאן תרומה משמעותית. יחסית היו כאן לא מעט דוברי אנגלית, וגם מהבחינה הזו הרגשנו מאוד נוח.
אינתיפאדה
השנים הראשונות לא היו קלות. כשהתחילה האינתיפאדה הראשונה, ולאחר מכן האינתיפאדה השנייה- ספגנו אסונות רבים: היה את הפיגוע כנגד מרדכי ליפקין. הוא היה עולה מרוסיה, שעבר לכאן עם אשתו וארבעת ילדיו. מספר חודשים לאחר שעבר לכאן- הוא נרצח בדרך מהגוש. האירוע המזעזע ביותר היה כמובן הרצח של שני הנערים, קובי מנדל ויוסף אישרן במערת חריטון באינתיפאדה השנייה. זוהי הטראומה של היישוב. כל האסונות האלו, במיוחד שהם קורים בחצר האחורית של הבית, הם קשים מאוד. היישוב צריך להתגייס ולעזור למשפחות השכולות. הרבה שנים לפני שהיה לנו כביש נורמלי גם הנסיעה לגוש וגם לירושלים היתה מסוכנת מאוד.
הילדים שלנו נסעו כל יום לבית ספר בגוש, והיו הרבה אירועי פח"ע. אחד מילדינו- שלמד באותה העת בכיתה א', סיפר לנו חלום שלו: הוא נוסע, ופתאום קבוצה של אריות תוקפת את ההסעה שלו. היה ברור שהילדים עוברים דברים קשים, וזה מערער. אבל בזכות האירועים האלו הקמנו כאן בית ספר- זה היה אחד השיקולים המרכזיים: שהילדים לא יצטרכו לנסוע. בזכות בית הספר הצלחנו להגשים את האידיאלים של היישוב, בין השאר כיוון שבית הספר משלב בין חילונים לדתיים. אני הייתי חלק מצוות ההקמה, וזה מאוד חיזק את הקשר שלי למקום.
בגלל האינתיפאדה, חלק מהאנשים עזבו, אבל אצל מי שנשאר, התפתחה פה מעין גאוות יחידה: אנחנו לא ניתן לערבים להכתיב את החיים שלנו. יש גם את העניין של האמונה: האמנו שאנחנו עושים את הדבר הנכון, ושהקב"ה יגלגל את הדברים כדי שנוכל להישאר פה. האמונה הייתה משמעותית לנו מאוד בנקודות האלו.
קרקעות ומאחזים
תקוע הוקמה לפני שהגענו לכאן. מי שדאגה לאפשרות של התפתחות תקוע היא עו"ד פליאה אלבק, מפרקליטות המדינה, שהגיעה לכאן ושרטטה את קרקעות המדינה שלאחר מכן הוקם עליהם היישוב. לאחר מכן נעשו פה מבצעי עלייה: לדוגמא- העלייה לתקוע ב'. אנשים כאן הבינו שאם לא נתקע יתדות במקומות מסוימים לא נוכל לשרוד. אנשים שהיו מעורבים בכך קבעו עובדות בשטח. כיום- תקוע ב' וג' מוסדרים. תקוע ד' טרם מוסדרת אבל אנשים גרים שם בשמחה ובנחת. בכלל, המאחזים דומים יותר לתקוע בתחילתה: פחות בורגנות ויותר פשטות.
בשנות ה-80, כשתקוע עוד היה יישוב קטן עם 30-40 משפחות, באו אינה ויניארסקי ז"ל ממקימות היישוב ובובי בראון יבדל"א והציבו דרישות לגורמים הממשלתיים בדרישה לקבל קרקעות רבות. זה היה מהלך עם חזון, שלא הרבה יישובים הצטרפו אליו. כך יצא- שאף בשנים שהייתה הקפאת בנייה בכלל יהודה ושומרון הייתה פה בנייה מאוד רצינית- ובשנים האחרונות- כל הזמן יש פה עוד ועוד פרויקטים. זה מדהים לחשוב איך במעשה שלהם הם קידמו את היישוב כל כך הרבה שנים קדימה.
בנייה והתפתחות
אנחנו כעת היישוב הגדול ביותר במועצת גוש עציון. זה דבר מדהים! באינתיפאדה השנייה הגיעה לכאן העוס"ית של המועצה. אמרתי לה שהדבר שהכי כואב לי זה שאף אחד מהילדים שלנו לא ירצה לגור כאן. היום, מששת ילדי, שלושה גרים בתקוע. זה לימד אותי שאין לי מושג מה העתיד טומן בחובו. אחד הדברים שמאפיינים את תקוע הוא דור ההמשך. כמעט אין כאן משפחה ותיקה ללא בן או בת ממשיכים ביישוב. אחד הדברים שגורמים לכך זה שגם חילונים יכולים לחיות פה, וכך ילד שמחליט להמשיך להתגורר בתקוע לא נשפט לפי אורח חייו. לדעתי זוהי תעודת כבוד ליישוב שיש לו כל כך הרבה בנים ממשיכים.
הבנייה של הכביש להר חומה שינתה את אופי החיים ליישוב. פתאום אפשר לנסוע לירושלים בלי לעבור בתוך כפרים. בזכות הכביש, ראינו עלייה תלולה מאוד בקליטה. דיברו על הכביש הזה מאז שהגענו לתקוע, אבל לקח יותר מעשרים שנה עד שהוא נפתח לתנועה. עד אז, בשנים הקשות של האינתיפאדה, כשהזמנו מוצרים- לרוב ספקים לא רצו להגיע לכאן. זה נותן הרגשה שרוצים להיפטר ממך. בזמן ההתנתקות- השם שלנו עלה בתור יישוב שניתן להיפטר ממנו. זו תחושה קשה מאוד של חוסר יציבות- מה יילד יום.
תרבות ופתיחות
מה שמאפיין את תקוע- זה שיש כאן המון אנשים מוכשרים, ולכן יש ביישוב חיי תרבות תוססים. אני נהנית מאוד מחיי תרבות כאן: חברה בקבוצת פלייבק, מעבירה שיעור פעם בשבוע בפרשת שבוע, והולכת לשיעור שבועי בכתבי אפלטון. רואים שהרבה מאוד דברים קורים פה. לא ידעתי שהיישוב הזה יהפוך לכזה מרכז תרבות.
יש בתקוע הרכב אוכלוסייה שמאפשר לאנשים לעשות מה שהם רוצים. זה בין השאר בזכות הרב מנחם. זה מורגש בתחומים רבים, ובין השאר במקומן של נשים בבית הכנסת- היינו תמיד יותר מתקדמים ממקומות אחרים. נשים דורשות בליל שבת, ומעבירות שיעורים בכל מיני הזדמנויות אחרות. שנים רבות יש כאן קריאת מגילה לנשים, ונשים רוקדות עם ספר תורה בשמחת תורה. ממש כעת, לצערנו נפטרה חברה וותיקה ביישוב, ובנותיה אמרו קדיש ליד הקבר.
עדיין יישוב מעורב?
לאחרונה אנחנו מנסים לברר, האם באמת אנחנו יישוב מעורב של חילונים ודתיים. בשנים האחרונות יש מין דינמיקה כזו, שקיימת בכל יהודה ושומרון, ובה פחות ופחות אנשים חילוניים מגיעים ליישובים. גם בתקוע- כמעט כל הקליטה של השנים האחרונות היא של משפחות דתיות. השאלה היא האם בעוד עשר שנים נהיה יישוב דתי פתוח, או יישוב מעורב. החילונים פה מרגישים מבודדים יותר ויותר. למשל- בשנים האחרונות משפחות דתיות מבקשות לפתוח בית ספר תורני (בנוסף לבית הספר המשותף לחילונים ודתיים הקיים ביישוב שנים רבות). זה מאיים על התושבים החילונים, הם טוענים שזה ביטוי לשינוי באוכלוסייה. ואולי- אם מקימים בית ספר תורני משפחות חילוניות לא יגיעו לכאן.
עוד דוגמא לעניין היא הבריכה. כיום הבריכה פתוחה בשבת, וזה דבר שגם מעוגן בתקנון היישוב. אבל מה יקרה אם רוב תושבי היישוב ילחצו לשינוי התקנון והבריכה תיסגר בשבת? אני מאוד מקווה שזה לא יקרה, כי בעיני זה יהיה הסוף של היישוב המעורב. יש הרבה יישובים דתיים, אבל אני חושבת שיש מקום ליישוב אחר. מצד שני, אני כמובן שמחה על הגידול של היישוב: יש לנו מרפאה, קופת חולים וסופר- עם הגידול מגיעים הרבה יתרונות, אבל אין ספק שהיישוב מאבד מהאופי הראשוני שלו.
יש הרבה תחושה של סיפוק מהמקום שאליו הגיעה תקוע. היה כדאי להגיע לכאן. אני זוכרת שאבא שלי שאל אותי לאחר שהגענו, האם זו הייתה החלטה נכונה לבוא לכאן. עניתי לו: אגיד לך בעוד עשרים שנה. לצערי- אני כעת כבר לא יכולה להראות לו את היישוב, אבל בשנותיו האחרונות הוא הצליח לראות את צמיחת היישוב.
