לא היו חששות? ציפיות לקשיים? בכל זאת- ברוב יישובי הגוש המתיישבים עלו כאשר הקרקע כבר הוכשרה והמבנים כבר הגיעו. כאן אין כלום חוץ מ"הר טרשים קירח".
למנחם היה חלום. כאשר מגשימים חלומות משלמים מחירים. בכל אופן- במהלך הקיץ הקשיים עדיין לא צצים. ההרגשה היא הרגשה של מחנה קיץ. בחורים רווקים מצטרפים אל הגרעין ויש תחושת אופוריה. בשבתות הראשונות נשארות שתיים-שלוש משפחות לשמור על המקום.
באחת השבתות שוהה משפחת פריד- מנחם, שרה ושני ילדיהם, אסף ויצחק במחנה. בצאת השבת חוזרת המשפחה לירושלים, ומנחם נשאר לשמור במקום. ביום ראשון בבוקר אמור להגיע מחליף למנחם, אך הוא בושש לבוא. קו טלפון לא קיים במקום, מנחם מבקש ממוקד המועצה ליצור קשר עם שרה- כדי שתטלפן למחליף. כאשר המוקד יוצר קשר עם בית משפחת פריד עונה לו השכן !!! מנחם נבהל אך השכן מעדכן ששרה ואשתו, שכנתה, נסעו לבית חולים, ו"מזל טוב" להולדת בתך. רק אחר הצהריים יגיע מנחם לבית החולים לבקר את שרה ואת התינוקת החדשה, אך בניגוד לציפיות לא קוראים בני הזוג פריד לבתם 'דניאלה' אלא בוחרים בשם אוריה.
עשרה ימים לאחר לידת אוריה חוזרת שרה למחנה עם שלושת הילדים. באותה העת 'משתדרגים' התנאים, וכל משפחה מקבלת אוהל הודי גדול מהצבא. האוהל כמובן לא פתר את בעיית הלכלוך והאבק, ושרה חוזרת כל ערב עם שלושת הילדים לבית בירושלים, עד לתום חופשת הקיץ. בינתיים משרד השיכון מעלה לשטח קראוונים פשוטים ששימשו את העובדים בפרויקט הקמת שדות התעופה בנגב לאחר הנסיגה מסיני. הקראוונים הותאמו למגורים זמניים. בדגש גדול על הזמניים...
החלום ושברו
בראש השנה תשמ"ג התארגנה ביישוב חבורה גדולה של משפחות, והפלא ופלא- אפילו מניין היה. החבורה התארגנה יחד לחג, קנתה אוכל בשיתוף, והאווירה נראתה קסומה ופסטורלית על ראש ההר. זה היה חג של אופוריה מתפרצת, וחלום היישוב נראה קרוב מתמיד. אולם, מיד לאחר תום החג, החלו המשפחות להתפזר. החסם העיקרי של המשפחות היה מקומות חינוך לילדים- החברים נושרים, כדי להתחיל את שנת הלימודים ביישוב או בעיר המוצא.
בשלב הזה משפחת פריד קיבלה החלטה- לעבור ליישוב ויהי מה. יום לאחר סוכות נכנסה המשפחה עם תינוקת בת שלושה חודשים ושני ילדים קטנים נוספים לקראוון רעוע, בלי חיבור למים, חשמל וביוב. אסף הבכור עובר לממ"ד שבאלון שבות ויצחק למעון בגוש. מנחם ושרה מציינים כי העברת הילדים למוסדות חינוך בגוש הייתה מבחינתם האמירה שמכאן לא זזים. מנחם כמובן יוצא יום יום לעבודה, ואף שרה, שבינתיים מסיימת את חופשת הלידה, שמה את הילדים מידי בוקר במוסדות החינוך שבגוש, נוסעת בכביש שעבר באותה העת במחנה הפליטים דהיישה, ומגיעה למקום עבודתה שבנווה יעקוב, לאחר כשעה של נסיעה...
לאחר חג הסוכות מתחיל חורף קשה מאוד. שבעה אירועי שלג פוקדים את פסגות גוש עציון. בראשית כסלו תשמ"ג תעבור משפחת פריד למספר שבועות בקיבוץ כפר עציון שמאמץ אותם, שם הם מקבלים דירה קטנה בקיבוץ. ברור להם שזהו פתרון זמני, הרי הפסגה עדיין לא נכבשה!
אור קטן בראש ההר
בנר ראשון של חנוכה הקראוונים מתחברים לגנרטור, ונורות ראשונות נדלקות. אמנם רק לרבע שעה, אבל גם זה משהו. מבחינת משפחת פריד זהו הסימן שיש לחזור להר, ומאז ועד עתה הם נמצאים באופן קבוע בנווה דניאל. לאט לאט יתחילו משפחות לחזור ליישוב. אמנם עדיין רק לפרקים קצובים ולשבתות, בגלל בעיית מוסדות החינוך של הילדים, אבל הנקודה תתחיל לקבל אופי של יישוב.
בשנה השנייה לקיומו של היישוב החליטו המקימים שהגיעה העת להקים גן לילדי היישוב, אך רק שמונה ילדים בגיל גן ילדים התגוררו בנווה דניאל. בשיחה עם המפקחת האזורית גמגמה שרה כל פעם שנשאלה מהו מספר הילדים במקום, כדי לא להסגיר את המספר הנמוך שלא יאפשר את פתיחתו של הגן. כך אושר גן הילדים הראשון ביישוב. בחנוכה של אותה השנה אפילו חנוכייה לא ניתן היה להציג ממספר הילדים. צירופו של תלמיד כיתה א' למסיבה פתר את הבעיה...באחת משבתות הארגון הראשונות של בני עקיבא בישוב הילכה הבדיחה ביישוב שעמי מקובסקי- אחד בבני המקימים- מעמיס את כל בני חברי'ה ב'- סך הכול נער אחד- על כתפיו...
לאחר כארבע שנים, כאשר היה נדמה שהיישוב התייצב חברתית והגיע אל המנוחה ואל הנחלה, מגיע מכשול בלתי צפוי. החברים מתחילים לתכנן את הקמת מבני הקבע, חלף הקראוונים שכבר הפכו מאוסים על הכול, ופתאום העלות של הקמת בית מתחילה להתברר. הסבסוד להקמת תשתיות היישוב הוא חלקי ביותר, ולתושבים מתברר שהם יצטרכו לשאת בעלויות אלו בנוסף לעלות הקמת הבתים. עוד תושבים עוזבים את היישוב רגע לפני המנוחה והנחלה, אך מי ששרד את השלב הזה כנראה כבר לא יזוז מכאן.
ולסיום, ומילה על שמו של היישוב
המקימים רצו לקרוא ליישוב 'דניאל', על שם השיירה המפורסמת, שיירת נבי דניאל, שהביאה אספקה ונשק לגוש עציון הנצור ונתקלה בדרכה חזרה בסמוך למחנה הפליטים דהיישה, לא רחוק מכאן. וועדת השמות לא אישרה את השם 'דניאל', הוסיפה את הקידומת 'נווה' הסתמית משהו, וכך נשארנו עם שמו הרשמי של היישוב.
