המשתתפים:
שרה פריד (לבית מאיר) ילידת 1953 מירושלים, ומנחם, יליד 1952- ירושלמי אף הוא.
היישוב:
נווה דניאל. יישוב קהילתי בצפונו של גוש עציון. ראשיתו של היישוב בשטח של 128 דונם, שנרכשו בשנות ה-30 של המאה ה-20 על ידי סוחר קרקעות ירושלמי בשם יצחק כהן. יצחק ייעד את האדמות לשם פיתוח משק חקלאי, אך בנו- שחזר מלימודי חקלאות בצרפת- העדיף לא לעלות להר. המקום ננטש, ונקרא על ידי מתיישבי גוש עציון הראשונים בשם- 'משק כהן'. בשנת 1982 עלו המתיישבים הראשונים להר להקים יישוב, שראשיתו בשטח שהיה בידי הקק"ל והורחב ככל שהישוב גדל. כיום גרות כאן כמעט 600 משפחות- מעל 2,000 תושבים.
ההתחלה:
שרה גדלה בבית ציוני וממלכתי מאוד. הוריה- ילידי גרמניה, כאשר שתי המשפחות עלו לארץ לפני מלחמת העולם השנייה. היו פעילים בבני עקיבא והכירו שם. גידלו את שלושת ילדיהם בירושלים- בשכונת קטמון. לאחר מלחמת ששת הימים עם הקמת הישוב אלון שבות עברה לשם המשפחה, הייתה אחת המשפחות הראשונות והפעילות שבנו את ביתם ביישוב החדש, וגרה שם במשך 45 שנה. שרה למדה בבית הספר התיכון לבנות חורב בירושלים, ולאחר מכן - התגייסה לשירות צבאי בנח"ל, לגרעין שיועד למעלה גלבוע. בהמשך למדה חינוך מיוחד ועבודה סוציאלית. השלימה לימודי "טוענות בית דין ". פרשה לפני כשלוש שנים מעיריית ירושלים לאחר שירות של ארבעים שנה.
מנחם: גדל בירושלים. שני ההורים הגיעו לארץ בראשית מלחמת העולם השנייה. אבא מרומניה ואמא מגרמניה. אחיו הגדול הרב יוחנן פריד לימד בישיבת מרכז הרב ויזם את מפעל 'הלכה ברורה'. מנחם למד בישיבה התיכונית חורב, ולאחר שנתיים של לימודים בישיבת מרכז הרב התגייס לנח"ל, ושירת בגרעין התורני של בני עקיבא בכפר עציון. במהלך השירות נחשף מנחם לרכס הגבוה- 'ראס שרייפה'- או רכס 'נבי דניאל', שבשיפוליו נרכשו האדמות של משק כהן. מנחם התאהב במקום והחלומות החלו לנבוט כבר אז, מנחם ושרה נישאו בירושלים ובמשך ארבע שנים התגוררו בשכונת סנהדריה בירושלים, כאשר השאיפה הייתה כל הזמן לחזור לגוש עציון.
מדוע דווקא הגוש?
מעבר לעובדה המרכזית שהוריה של שרה התגוררו באותה העת באלון שבות, היה פה סיפור משפחתי נוסף. אביה של שרה שירת במלחמת העצמאות בפלוגה הדתית (פלוגה ד') של הפלמ"ח, הגן על הגוש בראשית המלחמה, ואף היה אמור לצאת עם שיירת הל"ה מהרטוב לגוש עציון, אך "נתן" את התפקיד לחבירו החובש דוד צוובנר (לבקשת דוד שטען שעליו לצאת למשימה כי חברו יוסף ואשתו חזרו זה לא מכבר ממשימה בת שנה ו-8 חודשים במחנות העקורים בגרמניה).
גם למנחם היה קשר חזק אל המקום: הוריו אימצו בסוף שנות ה-40 פליט יהודי שהגיע מהתופת באירופה, שלמה פוגל, שהתגלגל בארץ וחיפש משפחה מאמצת. שלמה לחם בקרבות האחרונים על גוש עציון, ובסיום המלחמה שהה במשך שמונה חודשים בשבי הירדני. אחיו של מנחם, הרב יוחנן, היה ממשחררי הגוש במלחמת ששת הימים כאשר לחם בגדוד 68 בחטיבה הירושלמית.
ואיך נולד הרעיון של העלייה לגבעה השוממת הזו?
בראשית שנות ה-80, במהלך תנופה רצינית להקמת יישובים חדשים ביהודה ושומרון על ידי ממשלת בגין, חולמים שרה ומנחם על יישוב משלהם, עם קווי אופי ומאוויים אישיים. את החברים הראשונים לרעיון הם מגייסים מתוך מקהלה עממית שהם משתתפים בה בירושלים, ולאט לאט הרעיון להקים יישוב חדש קורם עור וגידים. הם מסיירים במספר מקומות: בין השאר מציעים להם לעלות למקום שבו יקומו בעתיד גבעות התמר והדגן באפרת, אך הם מעדיפים להקים יישוב נפרד, שלא יהיה כפוף למרותו של שום גוף מנהלתי. הם מגיעים לחוות כהן, ומבינים שכאן הם יוכלו לבנות יישוב כלבבם. המשא ומתן מול המוסדות מתנהל באיטיות, והם מחכים לשעת כושר.
בתמוז תשמ"ב נהרגים שני תושבי תקוע, אחד במהלך שמירה באזור ההרודיון והשני בלבנון- ובתגובה לכך מחליט היישוב תקוע להקים יישוב בת- אל דוד (לימים נוקדים). מנחם נוסע לשם כדי לראות כיצד מקימים יישוב מאפס. שלושה שבועות לאחר מכן נרצח אבי קור, ישראלי המבקר בשוק בבית לחם. כמה שעות לאחר מכן מודיעים אנשי הגרעין לעוזר שר הביטחון על כוונתם לעלות להר ומקבלים אישור בעל פה.
למחרת- ביום ההקמה כ"ז בתמוז תשמ"ב, עולות כעשר משפחות חברים אל האתר הזמני הנמצא למרגלות הגבעה, בסמוך לכביש ירושלים- גוש עציון. אלו הם ימי חופשת הקיץ והמשפחות מתארגנות בהתאם ל"מחנה קיץ": אוהלים ביתיים, צידניות, ציוד פיקניק. ביום שוהות שם המשפחות- אך בלילה נשאר רק גרעין קטן של חברים לשם שמירה על המאהל והציוד, והנשים והילדים חוזרים לבתיהם שבירושלים. אווירה של הפנינג וחופש. שרה מספרת שכאשר הם חוזרים לביתם שבירושלים היא "מכניסה" את הילדים יחד עם הבגדים לתוך מכונת הכביסה, כדי להיפטר מהלכלוך שהביאו מן ההר החשוף. בינתיים ובמקביל משרד השיכון מתחיל לפרוץ דרך ולהכשיר את השטח.
