הקשר עם תושבי בית ג'אלה
כשעינת נולדה היא הייתה הילדה הרביעית של הר גילה. כשהיא הגיעה לגיל גן היו שתי אופציות להעביר אותה בוקר- בוקר לירושלים. אפשרות אחת הייתה שהמנהלן של בית ספר שדה יאסוף אותה, אבל היו לו הרבה מאוד תחנות עד שהיה יכול להגיע למוסדות החינוך בעיר. אנחנו העדפנו לשלוח את רותי לגן עם נהג ערבי בשם כארים, נוצרי מבית ג'אלה. אמרנו לגננות שכארים יביא את עינת וגם יאסוף אותה בסוף היום, והסידור הזה עבד ללא בעיות. לעומת זאת, לא תמיד ההורים של שאר הילדים הבינו מה מתרחש, וכמה פעמים קיבלתי טלפון בהול מהורים של חבריה של עינת מהגן, שעינת עולה לרכב עם נהג ערבי...
הקשר עם כארים היה קרוב מאוד. מורות חיילות הגיעו לפני הכריסמס לבית ג'אלה, כדי לעזור לאמו להכין מעמולים לחג. כשהוא התחתן כמובן שכולנו השתתפנו בחתונה. בכלל, היו לנו קשרים מצויינים עם תושבי בית ג'אלה. קנינו בשוק של בית ג'אלה, במכולת של חאמיס. כשהתחילה האינתיפאדה הראשונה התחילו לזרוק עלינו אבנים כשנסענו דרך העיירה. היינו בשוק, ולא הבנו למה. הזמינו לכאן שלושה פסיכולוגים שישבו עם התושבים, קראנו לזה "חוג לחץ". הפסיכולוגים אמרו לנו: גבירותי ורבותי, תפנימו שאתם מתנחלים! עד אז המושג הזה היה רחוק ממנו. פעם אחת, לאחר שהאינתיפאדה הראשונה פרצה, נתקע לי הרכב באמצע בית ג'אלה, ולא היה לי פלאפון. האחים של כארים ראו אותי ועמדו לידי עד שהגיעו לחלץ אותי.
התפתחות היישוב
מעבר להיותו של פיצ'י איש חזון, הוא היה גם איש מעשה. בחודשים הראשונים לאחר העלייה אל הקרקע גייס פיצ'י סיוע מגורמים שונים ומשונים בהקמת תשתיות ובגיוס תקציבים ליישוב החדש. בשנת 1972, כארבע שנים לאחר העלייה, הכין פיצ'י חוברת בשם: "הר גילה יעדים". בחוברת פורט חזון היישוב, שיועד לקלוט את עובדי החברה להגנת הטבע, אנשי רשות שמורות הטבע ואנשי כוחות הביטחון, ובמרכזו יפעלו שני מוסדות תאומים: מוסד אזרחי, בית ספר שדה, ומוסד צבאי- חינוכי לאנשי צה"ל. בחוברת גם נכתב שביישוב עתידים לגור כ-700 תושבים.
יוסי בעלי קרא את החוברת ונחרד. הוא לא הבין איך ממקום שבו שוכנות שלוש משפחות וארבע מורות חיילות אמור היישוב לגדול לכדי 700 משפחות, וניסה לשכנע את פיצ'י להגיש תכנית הגיונית יותר, אך פיצ'י סירב. כיום, לאחר הבנייה בשנים האחרונות, גרים בהר גילה כ-1,400 תושבים ועוד 650 חיילים השוהים מידי שבוע בבית ספר שדה ובמדרשה לחינוך קצינים הפועלים ביישוב.
בעבר, מרבית המתגוררים ביישוב השתייכו לאחת משלושת קבוצות האוכלוסייה הבאות: עובדי החברה להגנת הטבע, אנשי רשות שמורות הטבע ואנשי כוחות הביטחון, אך בשנים האחרונות, עם התרחבות היישוב, הגיעו לכאן תושבים רבים שחפצו במגורים ביישוב קהילתי עם נוף מרהיב בסמוך לירושלים. חזונו של פיצ'י, שהלך לעולמו בשנת 2010, קרם עור וגידים. מרבית האוכלוסייה ביישוב היא חילונית, בניגוד למרבית היישובים בגוש עציון, אך במקום מתגוררים גם תושבים דתיים ומסורתיים, ושלושה בתי כנסת פעילים בו.
קן לציפור
התכניות של פיצ'י בשנים הראשונות היו גרנדיוזיות, לא רק בהקשר של אכלוס היישוב. פיצ'י רצה שבהר גילה יוקם המרכז הארצי של החברה להגנת הטבע, אך התכנית נפלה בגלל התנגדותו של עזריה אלון, שטען שהמקום אינו נגיש דיו. למרות זאת, התפתחו בהר גילה כמה מרכזי מידע מקצועיים של החברה להגנת הטבע. בין השאר הוקם רת"ם- מרכז מידע ארצי לצמחי ישראל בניהולו של אבי שמידע, ומרכז מידע על זוחלים- בניהולו של פרופ' עמוס בוסקילה ומרכז המידע על עופות דורסים בניהולו של יוסי, בעלי.
הקשר שבין יוסי, הר גילה וציפורים החל בסוף שנות ה-70. יוסי ריכז חוג צפרות, ואדורם- אחד הילדים שהשתתף בחוג דיווח ליוסי כי זיהה קינון של עיט זהוב על עץ אורן הצנובר בשטח מנזר הכרמיזן, השוכן על צלע ההר מתחת ליישוב. יוסי לא האמין בתחילה לאדורם, כיוון שעד אז לא נצפה עיט זהוב בארץ מקנן על עצים, אך לבסוף הסתבר שהתצפית הייתה מדויקת. עקב החשש שתושבי בית ג'אלה הסמוכה יחמסו את ביצי העיט, ארגן יוסי יחד עם אנשי בית ספר שדה מבצע שמירה במשך שלוש שנים: במשך ארבעת חודשי הקינון של העיט שמרו מתנדבים מכל רחבי הארץ על הציפור והביצים. העיט הפך לכוכב תקשורתי, והמודעות לחשיבות השמירה על העופות הדורסים עלתה. בהמשך, ובעקבות ההצלחה בשמירה על העיט, הקים יוסי בהר גילה את מרכז המידע לעופות דורסים. אחד הפרויקטים שהמרכז לקח על עצמו היה הקטנת מספר התאונות שבין כלי טיס של חיל האוויר לבין ציפורים. במרכז מופו נתיבי הנדידה של הציפורים בעזרת צפרים ומכמי"ם, ובעקבות המחקר הצטמצמו התאונות ב-76% וכך נחסכו חיי אדם יקרים ולהבדיל- יותר ממליארד דולר לחיל האוויר.
קשרי חילונים- דתיים
אנחנו חיים ביישוב שרוב תושביו הם חילונים. היחסים הם טובים מאוד, וישנה הבנה הדדית. למשל- כאשר אנחנו מעבירים כלים עם אוכל לסעודות משותפות מחזירים לנו את הכלים לא שטופים, בגלל ענייני כשרות. במשך שנים רבות היינו משפחה דתית יחידה, ביישוב ללא בתי כנסת. בשנה שהגענו לכאן יוסי היה בשנת אבל, ויום –יום הוא ירד לקבר רחל כדי להגיד קדיש. כמובן שיש כאן גם מסורתיים רבים. כשהילדים שלי היו קטנים היה מתארח כאן ילד ממשפחה מסורתית בשם חיימון. הייתי מאכילה את הילדים שניצל טבעול לארוחת הצהריים, ולאחר מכן, למנה אחרונה, הייתי מחלקת להם ארטיק חלבי. חיימון לא היה נוגע בארטיק. זה קרה פעם, פעמיים ושלוש, ואז התקשרתי לאמו לשאול מדוע הוא לא אוכל את הארטיק. לאימא לא היה נעים, ואז היא אמרה: חיימון אומר שאוכלים אצלכם שניצל ואז ארטיק, ואז הבנתי את מקור הטעות. הדבר היחיד שיכול לקרב בין חילונים לדתיים במדינת ישראל של היום אלו חייבים משותפים. אין דרך אחרת.
אינתיפאדה שנייה
באמצע שנות ה-90 נסללו שני כבישים חדשים באזור: הראשון היה כביש המנהרות, שנסלל כדי להבטיח תנועה בטוחה מירושלים לגוש עציון ללא מעבר בבית לחם ובמחנה הפליטים דהיישה. המנהרה הדרומית בכביש, מנהרת רפאים, נסללה מתחת לרכס הר גילה והייתה בזמנו המנהרה הארוכה בארץ. הכביש השני היה כביש עוקף הוואלג'ה, שהבטיח תנועה משכונת מלחה שבירושלים אל היישוב, ללא מעבר בתוך יישוב ערבי. בסתיו של 2,000, בעת שהחלה האינתיפאדה השנייה, הדרדר פעם נוספת המצב הביטחוני באזור. חמושים ירו אל היישוב ואל שכונת גילה הירושלמית מבית ג'אלה, ובאוגוסט 2003 נפצעה קשה מאוד צילה חיון, תושבת היישוב, שהייתה בדרכה חזרה מחופשה בסיני אל היישוב יחד עם שלושת ילדיה. לאחר עיקש מאבק של מספר שנים הצליחה צילה לשקם את עצמה.
