עוזי כוכבא: נולד ב1957 בחיפה. שירת בנח"ל ובסיומו של השירות הצבאי עלה למגדל עוז, שם פגש את אשתו לעתיד חיה, ושם נולדו להם חמשת ילדיהם. ארבע בנות- מיכל, תמר, רחל ושירה, ובן- אלי. ד"ר לביוכימיה. שימש במגוון תפקידים בקיבוץ, ובין השאר היה מזכיר פנים, מרכז משק ומנהל הרפת במספר קדנציות.
קיבוץ מגדל עוז: הקיבוץ קם בשנת תשל"ז (1977) על ידי מספר גרעינים שישבו באותה העת בכפר עציון. שמו של הקיבוץ מזכיר את היישוב מגדל עדר, חלוץ היישובים היהודים בהר חברון, שפעל כאן במשך כשלוש שנים לפני כ-90 שנה. כיום מונה מגדל עוז כ-70 משפחות, ושומר על אורח חיים שיתופי. בקיבוץ נמצא מפעל לייצור פאנלים למטוסים, רפת, לולים ושטחי חקלאות מגוונים.
ילדות: נולדתי ב-6 באוקטובר 1957 בחיפה, בשכונת הדר כבן הצעיר למשפחה של שלושה בנים. אבי עלה מפולין, ואמי- יחד עם משפחתה- מגרמניה- מיד לאחר עלייתו של הילטר לשלטון. ההורים הכירו בבני עקיבא. מגיל 13 התחלתי ללכת יחד עם אחי, מוני, לסניף בני עקיבא בהדר, למרות שבאותו הזמן כבר עברנו להתגורר בשכונת אחוזה. באוגוסט 1975 התגייסתי לנח"ל, ושובצתי בגרעין לעלומים, יחד עם חבר'ה מחיפה, הרצליה, ירושלים ורחובות. בחצי שנה הראשונה של השירות שהינו בעלומים, כשאני עובד בשדות השלחין. לאחר חצי שנה של עבודה בעלומים חוילנו וגויסנו. אני כבעל כושר לקוי נשלחתי לקורס תצפיתנים.
שירות בנח"ל: לאחר תום הקורס קובצנו חזרה, כל חברי הגרעין, לבט"ש (ביטחון שותף) בבקעה. תקופה שקטה מאוד, כמה שנים לאחר התקופה החמה של 'ארץ המרדפים', ואפילו כלב לא עבר את הגבול. היה לנו מזל רע או טוב, תלוי איך מגדירים. לפנינו שמרו על הקו מילואימניקים- ובזמנם הייתה היתקלות בגזרה. גם למילואימניקים שהחליפו אותנו הייתה היתקלות רצינית. אצלנו- נאדה... באחד המארבים שהוצאנו לאזור הגבול הודיעו לי תצפיתניות שישבו בעורף ששלושה אנשים מתקדמים לכיוונינו. הערתי את מפקד הכיתה בבהלה, והוא אמר לי: "כשתראה אותם בעצמך- תעיר אותי. עד אז תן לישון בשקט".
באחד מימי הבט"ש ישבנו בהיאחזות הנח"ל רועי. הגיע לשם מזכיר הקיבוץ הדתי והודיע לנו שקיבוץ חדש עולה לגוש עציון- מגדל עוז, ומי שרוצה יכול לעבור אליו גם כיחיד. בינתיים חזרנו לפרק התיישבות, הקמנו את היאחזות נח"ל קטיף ליד נצר חזני ולאחר מכן את בית רימון בגרעין התחתון, אבל העניין של מגדל עוז התחיל לתפוס אצלי מקום. בחופשות מהצבא הייתי יוצא לבקר את אחי מוני, שהיה מהעולים הראשונים למגדל עוז. התחלתי להתחבר למקום, ובפרק ההתיישבות האחרון, במקום לחזור עם החברים לעלומים, הגעתי לכאן, שנה לאחר שהקיבוץ הוקם.
מה היה כאן? בשנת תשל"ז התארגנה בכפר עציון, וותיק היישובים בגוש, קבוצה של בני הקיבוץ הדתי הנמצאים במסגרת של שנת שירות נוספת, לאחר השירות הצבאי. לקראת סוף השנה, כאשר חברי הקבוצה התכוננו לעלייה לנקודה חדשה, הצטרפו אליהם בני שני גרעינים נוספים של בני עקיבא: שחם יבנה ושחם עין צורים. היישוב עלה אל הקרקע בתשעת הימים של שנת תשל"ז, ולכן כל שנה יש התלבטות מתי לעשות את חגיגת העלייה.
כשאני הגעתי לכאן הקיבוץ היה ממש בשלבים הראשונים. היו מספר אשקוביות, וכמעט כולם היו רווקים. לאט לאט החלו להיווצר זוגות ראשונים. כמעט ולא היו ענפים במקום, ולכן רוב החברים עבדו בכפר עציון. הרבנית הדסה פרומן, שגרה באותו הזמן בקיבוץ עם בעלה, הרב מנחם, הציעה לבנות מפעל קטן בשם "בדיד". המטרה הייתה לייצר בובות יד בשביל גני ילדים ולמכור את הבובות לגננות בתופסת שלטי הסבר על הדמויות. הרעיון היה נחמד, אבל לא יצא מזה יותר מידי. בנוסף- היינו קבלני משנה של מפעל 'אמגזית' שבכפר עציון, ויצרנו ברזים למכלי הגז. ענף נוסף שהעסיק אותנו באותם ימים היה גידול הפרחים. גנטיקאית שהגיעה מירושלים ניסתה לגדל כאן זן ייחודי של כלניות- 'כלניות ירושלים'. התחלנו לגדל גם צבעונים לייצוא. אני זוכר מאותו הזמן התערבויות על קרמבו- מי מסוגל לשהות הכי הרבה זמן בטפל'ה- מערבל בטון קטן.
חיה: חיה הגיעה לכאן יחד עם שתי חברות- רחל ומלכה. שלושתן למדו ביחד בתיכון הקיבוצי בשדה אליהו, ולאחר השירות הצבאי הגיעו שלושתן למגדל עוז. שלושתן התחתנו עם חברי קיבוץ. רחל- עם פינצ'י הרשלר ומלכה עם יהודה מלק. אני וחיה היינו חברים כבר שנתיים וחצי, בקיבוץ כבר טענו שהתייאשו ממנו, ואין שום סיכוי בעולם שנתחתן. בסוף הגיע הרגע הגדול- יום החתונה. את החלק הראשון ערכנו בקיבוץ, כאשר אני- למרות התנגדותי הנמרצות מאוד, מועמס יחד עם חיה על גבי הטרקטור בהתאם לתנאי הטקס הקיבוצי המסורתי. כל מחאותי לא עזרו. בשלב השני נסענו לסעודת המצווה ולריקודים באולם הספורט של ראש צורים. לא היה מבנה בקיבוץ שיכיל את החגיגות, ולכן החתונות התקיימו תמיד בכפר עציון או בראש צורים, הקיבוצים הוותיקים יותר. באחת הפעמים שניסינו את התרגיל הזה, בחתונה של הזוג בן שחר, נסעו כל האורחים באוטובוס למקום הסעודה אבל החתן והכלה נשכחו בחדר הייחוד. אצלנו לשמחתנו (או לצערנו) זכרו להשאיר לנו רכב.
