וַיִסְעוּ מִבֵּית אֵל וַיְהִי עוֹד כִּבְרַת הָאָרֶץ לָבוֹא אֶפְרָתָה...
וַתָמָת רָחֵל וַתִקָבֵר בְּדֶרֶך אֶפְרָתָה הִיא בֵּית לָחֵם...
וַיִסַע יִשְרָאֵל וַיֵט אָהֳלֹֹה מֵהָלְאָה לְמִגְדַל-עֵדֶר
(בראשית ל"ה, טז-כא)
וְאַתָה מִגְדָל עֵדֶר עֹפֶל בַּת צִיוֹן עָדֶיך תֵאתֶה וּבָאָה הַמֶמְשָלָה הַרִאשֹנָה מַמְלֶכֶת לְבַת יְרוּשָלִָם
(מיכה ד', ד')
אלה שני המקומות היחידים בהם נזכר השם "מגדל עדר" במקרא. בעוד שבבראשית ברור כי השם מציין מקום גאוגרפי, הרי במיכה יתכן כי הוא ביטוי שירי-נבואי ולא ציון גיאוגרפי, וחלוקות דעות המפרשים בנדון.
בחפשנו אחר מקום מתאים לזיהוי "מגדל עדר" שבבראשית, עלינו לבדוק את הנתונים הגיאוגרפיים בשטח לאור הפרטים שבמקרא.
מן המקרא עולה כי:
יעקב בנוסעו ממקום קבורת רחל לעבר אלוני ממרא שבסמוך לחברון, ערך חניית ביניים. מחמת תנועתו האיטית ("ואני אתנהלה לאטי לרגל המלאכה אשר לפני ולרגל הילדים" בראשית, ל"ג, יד) לא יכול היה לעשות דרכו ביום אחד. המקום המתאים ביותר לחניית מחנהו הכבד הוא "עמק הברכה" (יש המזהים אותו עם העמק הנזכר בדבה"י ב', ב' כ"ו). בעמק זה, שפע מרעה ומקורות מים יציבים (מעיינות ערוב) והוא מצוי במחצית הדרך בין בית לחם לאלוני ממרא (המזוהה ברמת אל-חליל).
על פי הפסוק "ויט אהלה מהלאה למגדל עדר" יש לחפש את "מגדל עדר" לפני עמק ברכה, כלומר מִצְפונו.
ואכן, בכיוון זה מתנשאת מעל העמק גבעה גבוהה (976 מ') בשם 'אום א-טלע' (אֵם המעלה).
בפסגתה נתגלו שרידי ישוב מוקף חומה מתקופת ההתנחלות ועל גביהם מיצד מן התקופה הרומאית (מ' כוכבי, הסקר בארץ יהודה, תשכ"ח). יתכן כי כאן שכן ישוב בתקופה הכנענית והוא 'מגדל עדר' של ימי האבות, אשר שרידיו כוסו בעת התנחלות שבט יהודה במקום.
במקורות חז"ל נמצא:
בהמה שנמצאת ממגדל עדר וכמידתה לכל רוח,
זכרים – עולות
נקבות – זבחי שלמים
(משנה שקלים ז', ד')
וכן -
ממגדל עדר ועד חומות ירושלים –
המוכר בהמה לחברו, ראיה למוכר לומר: חולים מכרתיה.
ושאר כל א"י ראיה ללוקח לומר: חולין לקחתיה
(אבות דרבי נתן נ"ב, ל"ט )
מתוך מקורות אלה למדים אנו כי 'מגדל-עדר' היה מקום ידוע ומפורסם בימי בית שני. ניתן להסיק מהם כי המקום היה בולט ונראה למרחוק. מבחינה זו, אין כגבעת 'אום א-טלע', הבולטת מכל שאר הגבעות לעיני הנוסע מבית לחם דרומה, היא גם נקודת התצפית היחידה באזור שממנה נשקף הר הבית.
אף בממצא הארכיאולוגי – שרידי מצד וחרסים מהתקופה הרומית – יש משום אישור לזיהוי האתר מימי בית שני כאן.
בתרגום יונתן בן עוזיאל לפסוק בבראשית מצינו:
"מהלאה למגדל עדר – אתרא דמתמן עתיד לאיתגלי מלכא משיחא בסוף יומיא" (מקום שממנו עתיד להתגלות מלך המשיח באחרית הימים).
ובמדרש 'שכל טוב' לפרשת וישלח מצוי רעיון דומה, בלבוש שונה המבוסס על משחק מלים:
"... כך נקרא שמו ברוח הקודש, שמשם עתידה קב"ה לעדור את עדרו הנעדר בין משנאיו".
נראה הדבר, כי היווצרותו של המדרש הושפעה מאופיים המשיחי של דברי מיכה דלעיל. מדרש זה מתקשר, אסוציאטיבית, למדרש אחר המצביע על מקום הולדתו של המשיח:
"ביום שחרב בית המקדש נולד הגואל.
מעשה באדם אחד שהיה עומד וחורש. געתה פרתו. עבר עליו ערבי אחד ושמע קולה. אמר לו: מי אתה? אמר לו: יהודי אני. אמר לו הערבי: יהודי, יהודי, התר פרתך והתר מחרשתך. - למה? אמר לו: מפני שבית מקדשם של היהודים חרב. - מנין אתה יודע? אמר לו: מתוך געיית פרתך. בינתיים געתה הפרה פעם שניה. אמר לו הערבי: יהודי, יהודי, אסור פרתך ואסור מחרשתך, שהרי נולד משיח, מושיעם של ישראל.
אמר לו: והיכן הוא שורה? אמר לו הערבי: בבירת ערבא של בית לחם יהודה" (ובגירסת הירושלמי בבירת מלכא של בית לחם יהודה).
(המקור: ירושלמי, ברכות פ"ב, איכ"ר א'. התרגום: ספר האגדה, עמ' קמ"ט).
מאוד מתקבלים על הדעת דברי ש' אברמסקי ("בר כוכבא נשיא ישראל", עמ' 220) המזהה את 'בירת-ערבא' עם 'קרית ערביא' בסמוך לכפר ערוב שבעמק ברכה.
במערות הנמצאות בקרבת הכפר, נערכו בקיץ שנת תשל"ג חפירות ארכיאולוגיות ביוזמת בי"ס שדה 'כפר-עציון' ובידי חניכי בני עקיבא ואחרים. נמצאו בהן ממצאים מתקופת מרד החורבן ומרד בר-כוכבא, והללו מאשרים את הזיהוי של ידין.
לפיכך ניתן לשער כי 'בירת ערביא' הינה 'מגדל עדר', והיא היתה המצודה (בירה= מצודה=מגדל) של הישוב 'קרית ערביה'. בעוד שהישוב שכן בעמק הפורה, בסמוך למעיינות, נבנתה המצודה, בהתאם ליעודה, בפסגה הנישאה של גבעת אום א-טלע, במקום בו נמצאו כאמור שרידי מצד בן אותה תקופה.
כיסופי הגאולה וההתעוררות המשיחית של ימי בר כוכבא, הם אשר הולידו, כנראה, את מדרשי האגדה המצביעים על מקום הולדתו של המשיח. לא במקרה מצוי מקום זה בלב הר-חברון – במוקד המרד. לא הרחק מכאן, שוכנת בית לחם (".. דבית לחם יהודה") – ממקום הולדתו של דוד מלך המשיח. וקרוב מאוד לכאן שוכנת חר' כוזיבה, שהיא מקום הולדתו המשוער של בר כוכבא.
מתקופת מרד בר כוכבא ועד ההתיישבות היהודית החדשה במאה העשרים לא העפילו יהודים אל ההר.
ניסיון ראשון לשוב ולהתיישב בהר היה בשנת תרפ"ז (1927) כאשר יהודים חרדים מירושלים הקימו יישוב, באזור שבו נמצא צומת גוש עציון כיום, הם בחרו להעניק ליישוב את השם ההיסטורי- 'מגדל עדר'.
הוגה הרעיון, הדמות המרכזית בחברת "זיכרון-דוד" שייסדה את היישוב, היה מר יצחק גרינוולד - תלמיד חכם בעל חזון. יעקב רוזנבלום שחי במקום עם משפחתו, היה הדמות המרכזית ביישוב. בין המתיישבים היו יהודים מעולי תימן, חדורי אמונה עממית עזה בגאולת ישראל בארצו, ומסירות נפש ליישוב הארץ. יוזמה פרטית מבורכת הובילה להקמת היישוב החלוצי, אלא ש"המוסדות המיישבים" לא ראו בעין יפה ניסיון להקמת ישוב ביוזמה פרטית, והיישוב נקלע לקשיים ולמצוקות.
במשך שנתיים פתחו המתיישבים יישוב חקלאי שעתיד היה להתבסס על מטעים ומשק חלב. מאורע קשה ביותר שפקד את המתיישבים בחורף תרפ"ז הוא השלג. הצריפים הרעועים לא עמדו בסערה הקשה ולפחות גג אחד הועף התימנים, שלא הורגלו לתופעה כזו, סברו תחילה ש"מן יורד מהשמים"! המתיישבים התכנסו ברובם בצריף המרכזי, תוך חרדה שהנה "המבול חוזר". לפי דיווחים שונים, מיום רדת השלג ועד שנמס חלפו שבועות. רוב הזמן היתה דרך חברון-ירושלים חסומה לתנועה.
קבוצת ערבים מהכפר בית-אומר נחלצה לעזרת המתיישבים והביאה, ימים ספורים לאחר ראשית הסערה, מעט מזון, דבלים, פיתות, תה, עצים ודלק להסקה. אלה הצילו את המתיישבים מקיפאון ומסכנת רעב. לאחר מכן נחלצו לעזרת מגדל-עדר אנשי קהילת חברון, ביוזמת הרב סרנא, ראש ישיבת חברון. אלה הצליחו להבקיע את המצור הלבן שהוטל על מגדל-עדר בעזרת פרד והביאו מעט מזון וציוד חיוני.
תושבי הר חברון הקבועים, ערבים ויהודים, מורגלים היו לסערות וסופות שלגים. מתיישבי מגדל-עדר לא היו מוכנים לחוויה קשה כזו, אף לא היו ערוכים לה במלאי ציוד ובמזון הכרחי.
מן הדיווחים הרבים בעיתונות הימים ההם עולה, שאכן היתה זו סערה קשה במיוחד. בירושלים חרדו לאנשי מגדל-עדר. סביר ביותר להניח כי מאורע זה, מיד בימי ראשית הקמתו של היישוב החדש, לא תרם לעידוד מתיישבים נוספים לעלות ולהיאחז במקום. אפשר שהוא אף גרם למתיישבים עצמם הרהור שני ואף רפיון רוח.
בשנת תרפ"ט (1929), בימי מאורעות-הדמים שגרמו לחורבן קהילת חברון, חרבה "מגדל-עדר". אחרוני התושבים שנותרו מבודדים, נאלצו להימלט על נפשם. ערבים מהכפר הערבי השכן, בית-עומאר, חילצו אותם מידי הפורעים וסייעו בידם להגיע בשלום לירושלים.
חורבן מגדל-עדר הנחית מהלומה קשה ואכזרית על ראשי חברת 'זכרון-דוד'. יצחק גרינוולד, יחד עם כמה חברים נוספים, המשיכו עוד כחמש שנים בטיפול בענייני החברה, עד פירוקה. נראה שבתחילה עוד האמינו באפשרות חידושו של המפעל, קיוו להקמת היישוב מחדש ואף פעלו בכיוון זה. לאחר שאפסו הסיכויים, טרחו רבות בכיסוי חובות החברה, במכירת אדמותיה, ובעיקר במניעת האפשרות שהאדמות תשובנה לידים ערביות. בענין זה זכו להצלחה עם מכירת אדמות מגדל-עדר לידי שמואל צבי הולצמן, בשנת 1933.
