ישעיהו: יליד תל אביב (תש"י), משכונת קריית שלום ואחר כך צפון תל אביב. בן לאברהם ז"ל ומרים. למד בישיבה התיכונית נתיב מאיר, ולאחר כיתה י"ב היה תלמיד במחזור הראשון של ישיבת הר עציון. לאחר נישואיו לתמר בתשל"ג הם קבעו את ביתם באלון שבות. אב לשישה ילדים, שלושה מהם גרים בגוש עציון. פעל במגוון תפקידים בבני עקיבא, הארצית והעולמית, ניהל את מתנ"ס גוש עציון והיה סגן ראש המועצה האזורית גוש עציון. בשניים וחצי העשורים האחרונים מנהל את תכנית נעל"ה המקדמת עליית בני נוער יהודיים מכל רחבי העולם ללימודי תיכון בארץ.
אלון שבות: היישוב הרביעי שקם במועצה האזורית גוש עציון, לאחר כפר עציון, הר גילה וראש צורים. היישוב התפתח מסביב לגרעין ישיבת ההסדר 'הר עציון', שבימיה הראשונים שכנה בקיבוץ כפר עציון. באופן רשמי עלה היישוב אל הקרקע בחשוון תש"ל אך בפועל הגיעו לכאן ראשוני המתיישבים בסיוון של אותה השנה. שמו מסמל את כמיהתם של בני גוש עציון לשוב הביתה (אל האלון כסמל) לאחר חורבנם של ארבעת יישובי גוש עציון במלחמת העצמאות. כיום מתגוררים באלון שבות כ-3,500 תושבים, וביישוב שוכנת ישיבת 'הר עציון', אחת מישיבות ההסדר הגדולות בארץ, ולצידה מכללת 'הרצוג'.
ההתחלה
נולדתי בתל אביב בשנת תש"י, ובשנותיי הראשונות גרנו בשיכון הפועל המזרחי בשכונת קריית שלום. מאז שאני זוכר את עצמי הייתי קשור לגוש עציון באופן עמוק. ראשית, ליד ביתי, בתוך שיכון הפועל המזרחי, גרו מקצת מאלמנות כפר עציון וילדיהן, בשנים שלאחר פירוק הקיבוץ ב'גבעת עלייה'. שנית - אימי, שיצאה לעבוד כבר בגיל צעיר, קיבלה בשנות הארבעים ימי הבראה בבית המרגוע שבקיבוץ כפר עציון. אימי הייתה האחרונה שראתה את שלום קרניאל הי"ד, איש הרוח של כפר עציון, בצאתו מתל אביב לירושלים ומשם לגוש עציון ב'שיירת העשרה'. היא ניסתה לשכנע אותו שלא לנסוע כי מסוכן בדרכים לגוש [שלום קרניאל היה אחד מעשרת ההרוגים בשיירה- נ.פ.]. בבית הכרנו את הדמויות המרכזיות שחיו, פעלו ונפלו בגוש. גם בבית הספר ובבני עקיבא למדנו את סיפוריהם של אנשי גוש עציון, כך שהסיפור הגיע אליי בילדותי מכל הכיוונים.
אחרי עשרות שנים התברר לי הקשר מפתיע נוסף: מסתבר שאבי ז"ל, שהלך לעולמו בשנה האחרונה, ועלה מפולין לאחר השואה, רצה להגיע לגרעין שעלה לכפר עציון. בסופו של דבר, בגלל החלטת מוסדות התנועה, הגרעין שלו הגיע לטירת צבי.
נתיב מאיר
למדנו בישיבת נתיב מאיר שבשכונת בית וגן בירושלים. אני עדיין זוכר את הכותרת הראשית ב'מעריב' בכ"ג באלול תשכ"ז על העלייה המחודשת לכפר עציון. כנערים בני שבע-עשרה הצצנו בכותרת הראשיות של 'מעריב', בדוכן העיתונים שברחוב הפסגה, ונפעמנו. בכסלו תשכ"ח, כאשר היינו בשמינית, הגיע חנן פורת ז"ל לתת שיחה לשכבה שלנו. הוא הציע לנו להשתתף בהקמתה של ישיבת הסדר בגוש עציון, ישיבה שתקים יישוב. הוא ידע להגיד שכרגע יש הכנות מתקדמות להקמת יישוב שני בגוש- 'ראש צורים', ויש תכניות בקנה להקמת יישוב שלישי. יותר מזה הוא לא ידע להגיד. כיום אני יודע שאדם נוסף היה אחראי על דחיפת היוזמה: משה מושקוביץ (מושקו), ראש המועצה האזורית שפיר ומחברי משואות יצחק. מושקו כתב ביומנו בכ"ח באייר תשכ"ז תכנית להקמת מרכז אזורי בגוש עציון, בדומה למרכז שבמרכז שפירא, ישיבת הסדר, ובית ספר שדה. לנו, בכל אופן, לא היה יותר מדיי מידע.
בכל אופן, הייתה לנו התלבטות לא פשוטה: זו הייתה התקופה שמיד לאחר מלחמת ששת הימים. בבני עקיבא לחצו עלינו ללכת לגרעין לעין הנציב שבעמק בית שאן. ראש ישיבת נתיב מאיר, הרב אריה בינה ז"ל, הקים באותה העת את ישיבת הכותל, ורצה שאנחנו נהיה הקבוצה הראשונה שממנה תורכב הישיבה. היינו כמה חבר'ה שהיו 'איפכא מסתברא', קבוצה של חמישה בחורים. באנו לחנן פורת ואמרנו לו: 'הננו'. לאט לאט התחלנו להשפיע גם על שאר חברי הכיתה. נוצר מצב שמתוך כיתה של ארבעים ושמונה בחורים, כשליש היו אתנו. לחלק מאתנו הייתה ידיעה ברורה שאנו נכונים לאתגר, וחלק אחר התלבט. הצטרפו אלינו גם כמה חבר'ה משיעור א' בישיבת מרכז הרב, שהיו אמורים להיות החונכים שלנו. בהקשר זה ובכלל ראוי כמובן לציין את הרב יואל בן נון, שהיה לו חלק חשוב בהקמת 'הר עציון'.
פגישה עם הרב עמיטל
זו פגישה שלא אשכח. החבר'ה שהחליטו לעלות לגוש, או שעדיין היו בין המתלבטים, הגיעו לפגישה עם ראש הישיבה המיועד בביתו שבגבעת מרדכי. לרב עמיטל, ניצול שואה ולוחם במלחמת העצמאות, היה קשר אישי לגוש עציון והוא ביקר בכפר עציון לפני חורבנה. הרב עמיטל אמר לנו שהוא לא חושב שהוא מתאים להיות ראש ישיבה, אבל למשך השנה הראשונה, עד שיימצא ראש ישיבה קבוע, הוא הסכים לבקשתם של חנן פורת ויואל בן נון לקחת על עצמו את התפקיד. ואז הגיע שלב השאלות. רוב השאלות התמקדו בעובדה שהישיבה אמורה הייתה לשכון בחודשים הראשונים בתוך קיבוץ כפר עציון (ובפועל שכנה כשנה וחצי). החבר'ה שאלו על הישיבה בחדר האוכל של הקיבוצניקים ועל החשש מעירוב עם בנות הקיבוץ. לרב עמיטלהייתה תשובה אחידה לכל השאלות והחששות: "מי האיש הירא ורך הלבב, ילך וישוב לביתו". לאחר הפגישה כל מחנה התחזק בעמדתו: אלו שהחליטו להגיע לגוש, ואלו שחששו טרם הפגישה התחזקו בטענותיהם ואמרו שהרב עמיטל הוא לא דמות של ראש ישיבה.
במהלך החודשים הבאים הצלחנו להעביר אלינו שני 'שחקני רכש' - את בכירי התלמידים שבשכבה: יעקב מדן- שחשב אולי ללמוד בישיבה חרדית, וכיום הוא ראש ישיבת הר עציון, ואת אליהו בלומנצוויג שמשמש היום כראש ישיבת ירוחם. עם החיזוק המשמעותי הזה הגענו בתמוז של אותה השנה לשלושה ימי הכנה לקראת הטירונות. אני זוכר משפט אחד שאמר הרב עמיטל באותם ימים: "אנשים אומרים שצריך קודם להגיע לישיבה ולהתחזק, ואז אפשר ללכת לשרת בצבא. אני אומר לכם הפוך - קודם תלכו לצבא ותתחזקו, ואז תגיעו לישיבה מוכנים..."
