גודל טקסט:
שינוי צבעי האתר:
מקשי קיצור
S - עבור לתוכן העמוד
1 - עמוד הבית
4 - חיפוש
הצהרת נגישות
חיפוש צימר
עגלת קניות
שם
עלות
כמות
מחק
לתשלום

דב ווינשטוק (דובק)

דברים לזכרו של דב ויינשטוק (דובק) שהיה ידיד בית ספר שדה ולא היה רגיש ממנו לנופי גוש עציון.

דובק, בכל פעם שאני עושה את הדרך אל עין סג'מה בוואדי גן עדן מציפים אותי זיכרונות מהחוויות המשותפות שלנו בוואדי וברחבי ארץ יהודה.

אני נזכר איך כבר כילד קטן בגוש עציון, ריתקה אותי דמותך המיוחדת, כשגדלתי והפכנו לידידים הבנתי מדוע.

השילוב הבלתי אפשרי בין אהבת החיים הטובים ובין המסירות למען הכלל יצרו דמות אשר כל מי שהכיר, נשבה בקסמה.

 

כשאני מנסה לחשוב למה כל כך אהבתי אותך ולמה למרות הבדלי הגילאים בינינו אני כל כך מתגעגע אליך אני נזכר בחוויות הרבות שעברנו: שיחות מרתקות אל תוך הלילה על כוס קפה מהביל במערה שלך, גיחות מזרחה, בג'יפ, במטרה לתפוס גל ראשון של שיטפון באחד מנחלי מדבר יהודה, מחשבות משותפות על פיתוח התיירות בגוש עציון, חיפושים ליליים במדבר יהודה אחר מטיילים אבודים, ארוחות שחיתות במעיין ששיפצת והרבה שיחות על הקשר הפשוט והחזק שלנו אל אדמת הסלעים הקשה של הרי עציון.

 

אולם יותר מכל אהבתי את הניגודים אשר היו ממש חלק ממך:

היית קנאי לזכותנו על הארץ, אולם ידעת לתת כבוד לפלאח הערבי הפשוט.

כעסת על השמאל לאחר ההתנתקות ועם זאת ידעת למצוא שפה משותפת עם כל יהודי.

אהבת את הנאות החיים הפשוטות אבל ידעת לתת את כולך למען טובת העם והארץ.

ידעת לנהל שיחה מעמיקה ואינטליגנטית עם שועי עולם וגם מצאת שפה משותפת עם הנערים הרבים שסבבו אותך.

היית עקשן אבל ידעת להקשיב בקשב רב לבן שיחך ובמידה והוא שכנע אותך לא התביישת להכריז – "צודק".

היית קשור לסיפור ההיסטורי של גוש עציון בכל מאודך אבל שנאתאת הפאתוס הנקשר לפרשה.

הרגשת קשר חזק אל אדמת גוש עציון אולם לא היה לך קל עם רבים מיושביו.

 

עיקר עיסוקך בשנותך האחרונות היה באיתור נעדרים במדבר יהודה. בראשית שנות האלפיים הגעת אליי וביקשת שאצטרף אליך לצוות לאיתור נעדרים במדבר יהודה. כמובן שהתגייסתי ביחד עם מספר ח'ברה צעירים שאיתרת. למרות הבדלי הגיל הרגשת כאחד מאיתנו, לא תמיד עמדנו בצפיות הגבוהות שתלית בנו ואני יודע שלעיתים אכזבנו אותך כשלא התמסרנו לחיפושים באותה רצינות אותה דרשת מעצמך.

 

הקדשת ימים ולילות בחיפושים אחר מטיילים שטעו או בדרך או אחר ג'יפאים שאיבדו את הצפון רק מתוך רצון נאמן ומתמיד לעזור למי שזקוק לעזרה.

כזה היית – נותן את כולך למען מה שנראית בעיניך הדרך הנכונה. תכונה אשר כל כך חסרה לנו היום במדינה ואותה כל כך אהבתי.

מספר פעמים בשנה האחרונה לחייך אמרת לי, שאתה מרגיש שאין לך זמן רב לחיות ושאנחנו חייבים לחשוב כיצד יתפקד צוות החילוץ בלעדיך. בעיני היית בן אלמוות ולכן לא יכולתי לדמיין שכ"כ מהר תסתלק מאיתנו.

 

אני זוכר איך שמחת לראות את המטיילים מכל רחבי הארץ מגיעים לשביליו של הר חברון וכשראיתי את אותו ניצוץ של שמחה בעיניך הרגשתי סיפוק אדיר.

עד היום לאחר סיום שלפרויקט מוצלח בבית ספר שדה, עולה לנגד עיני דמותך וההרגשה שבוודאי היית גאה בי מעלה על פני חיוך רחב.

 

רבים ניסו לפענח את הסודשבזכותו הצלחת לקבץ סביבך נערים אשר מערכת החינוך לא השכילה להחיל. היו שתלו זאת בג'יפ או בנסיעות אל המדבר. אולם, אף שלא תמיד היית רך בעבודה עם הנערים היית אמיתי איתם, לא הצגת או זייפת, לא התחפשת, ליבך ופיך היו שווים ונראה שהנוער אשר מאס בסיסמאות של עולם המבוגרים והמחנכים ועדיין לא התרגל לחיים לפי נורמות חברתיות מזויפות, נשבה בקסמה של האמת שהייתה טבועה בך.

 

עומדים אנחנו, מתחת לאלון הבודד, סמלו המובהק של גוש עציון, אולם עד היום כששומעים שאני מתגורר בגוש עציון פולטים: "אהה, גוש עציון, גר שם ההוא עם הג'יפ והמערה – דובק". וכך, לאחר אלפי הרצאות שהעברת: במעיין, במערה, באלון, באור קולי ובישיבה, בפני עשרות אלפי מבקרים, הפכת, עוד בחייך, לסמל האנושי של גוש עציון.

הקשר האוטנטי שלך לאדמת הסלעים הקשה הפך אותך לשגריר מובהק של הגוש ותרמו לחיזוק הקונסנזוס הציבורי סביבו.

 

כשחלית, רציתי לבקר אותך בבית חולים, כמובן שפסלת את הרעיון על הסף ואמרת שכשתחזור הביתה אקח אותך למעיין ונוכל לשבת בשקט, באוויר הצלול של ואדי גן עדן.

מבית החולים כבר לא שבת ואני עדיין מחכה. מחכה ומתגעגע ....

 

לפני כשנה, לאחר ההלוויה, עמדתי דומם וצפיתי בעשרות "נערי דובק" שעמדו סביב הקבר ומחו דמעה. וידעתי שאמנם נלקחת מאיתנו בטרם עת, אך השארת אחריך מורשת איתנה.

מורשת של התגייסות למען הכלל ללא כל ציפייה לתמורה או כבוד, מורשת של קשר עמוק לאדמה, מורשת של אמת.

 

כתב: ירון רוזנטל