פעולות האיבה פרצו למחרת ההכרזה באו"ם על הקמת מדינה-יהודית בארץ-ישראל,אור ל-י"ז בכסלו תש"ח ארבעת יישובי גוש-עציון מצאו עצמם כלואים בטבעת כפרים ערביים עויינים, הדרך היחידה המקשרת בין גוש-עציון ליישוב היהודי - ירושלים, עוברת באיזור אל-חאדר ובית-לחם. הכביש היה נתון לשליטה ערבית לכל ארכו. על-פי החלטת-החלוקה, שאושרה ונתקבלה על-ידי ההנהגה היהודית, עתיד היה גוש-עציון להימצא עמוק בתוככי המדינה-הערבית שעתידה לקום. חברי הקיבוצים, בעצה אחת עם ההנהגה הלאומית, החליטו להישאר במקומם, לבצר את היישובים ולחזקם, בלא שידעו מה צופן להם העתיד.
שלוש פעמים העפילו יהודים בעת האחרונה להר-חברון. הר טרשי, צחיח, עוין, סוער ומושלג קידם את פניהם. שלוש פעמים נעקרו מעל האדמה ושבו ברביעית. כמוהם עם-ישראל בארץ-מולדתו; שלוש פעמים עלה לארץ-ישראל, התמודד מול שפע מגבלותיה, נעקר ממנה ושב ודבק בה ברביעית.
ביום כ"ח באייר תשכ"ז (7.6.1967), במלחמת ששת-הימים, זכינו ואדמות גוש-עציון נגאלו, יחד עם ירושלים, חברון ובית-לחם. באחת הפך חלום השיבה הביתה מהוויה רחוקה ומעורפלת לממשות חיה ונושמת. ביום כ"ב באלול תשכ"ז (27.9.1967), שבו ועלו בני כפר-עציון יחד עם חבריהם, לביתם החרב בהרי-עציון. בלבם מפעמת ההחלטה הנחושה לשוב וליישב את ההר, לחזור לנחלת אבות, להתמודד בהצלחה עם המשימה המרגשת והקוסמת, רבת הקשיים ועמוסת האתגרים.
חוותו של הקונסול פין בכפר פע'ור (פאגור) נזכרת פעמים אחדות במכתב הגב' פין, המובא במלואו במאמרו של שור. פרשת החווה לא נזכרה עד כה בספרות המחקר, ואף אין היא מוכרת לאיש מבין החוקרים, שאליהם פנינו עם מימצאינו.
.jpg)
.jpg)
.jpg)
.jpg)
