פרשת ה-ל"ה/ יוחנן בן יעקב

הרקע ליציאת המחלקה לדרך

מראשית ההתיישבות היהודית בגוש-עציון בעת החדשה, ברור היה כי זה אחד האיזורים הקשים והמסוכנים להתיישבות בארץ. טבעת יישובים ערביים מכתרת את האיזור מכל עבר. פעמיים הוכו וכשלו נסיונות ליישוב האיזור: מגדל-עדר בשנת תרפ"ט (1929), וכפר-עציון מיסודה של חברת אל-ההר בשנת תרצ"ו (1936). בשנת תרפ"ט חרבה הקהילת חברון העתיקה בטבח אכזרי. למרות זאת פותחו בגוש-עציון ארבעה יישובים פורחים בשנים תש"ג-תש"ח (1943-1948).

החלטת-החלוקה שנתקבלה באו"ם, אור לי"ז בכסלו תש"ח (29.11.47), קרעה גזרי ארץ גדולים וחשובים מתחום המדינה היהודית העתידה לקום, ביניהם הר-חברון וגוש-עציון. ירושלים עתידה הייתה להיות בשלטון בינלאומי. ההנהגה היהודית השלימה עם התוכנית וקיבלה אותה. ערביי ארץ-ישראל ומדינות ערב דחו אותה ופתחו במלחמה.

למחרת ההחלטה פרצו בארץ מאורעות הדמים. הערבים פתחו במערכה כבדה על התחבורה היהודית, בעיקר ליישובים המבודדים והמרוחקים. גוש-עציון נותק מלב היישוב היהודי והושם במצור. כביש צר ופתלתול הוביל מגוש-עציון לירושלים, הערבים חסמו אותו ותקפו בזעף כל נסיון יהודי לפרוץ דרך בשיירות. בכ"ח בכסלו תש"ח (11.12.1947) נפלו בקרב 10 מנוסעי שיירה שנעה מירושלים לגוש-עציון, בהם חברי היישובים ומגינים-נוטרים. בין הנוסעים בשיירה היה גם מפקד גוש-עציון, דני מס, שנחלץ בטנדר שנע לאחור להזעיק עזרה בריטית, אך זו בוששה לבוא.

קרב ג' בשבט תש"ח

ימי ראשית שבט תש"ח (אמצע ינואר 1948) היו ימים קשים לגוש-עציון הנצור. שיירה הותקפה במבואות בית-לחם ביום ב' בשבט תש"ח (13.1.1948), שניים מנוסעיה - נוטר וחבר קיבוץ רבדים - נהרגו. יום לאחר מכן בג' בשבט (14.1.48) הותקף גוש-עציון על-ידי כוח ערבי גדול ומאורגן. הייתה זו ההתקפה הראשונה מסוגה במלחמת-העצמאות. המגינים הדפו את ההתקפה באמצעות פעולת-נגד נועזת, הערבים הותירו אחריהם אבידות רבות. עם ערב הובהר כי מצבו של גוש-עציון קשה, הוא זקוק בדחיפות לתגבורת בכוח-אדם לוחם ובציוד חיוני - חומרי רפואה, מצברים למכשירי הקשר, נשק ותחמושת.

לקראת הקרב הוזעקו ערבים משכם בצפון ועד באר-שבע בדרום. אלו לא שבו לבתיהם, אלא נותרו בכפרים סביב, כנראה ממתינים לחידוש הקרב. בדיעבד נראה כי הערבים הללו כילו זעמם בלוחמי ה-ל"ה ועקב כך נמנע קרב נוסף בגוש-עציון בימים הבאים.

מיומן כפר-עציון, ג' בשבט תש"ח:

"בשעות הערב כשוך הקרב הובאו תשעה פצועים, חלק מהם במצב קשה, ממקומות שונים למרפאה בכפר-עציון. הרופא המקומי הגיש להם עזרה ראשונה כמיטב יכולתו, אך לא יכול לתת להם את הטיפול הדרוש מחוסר מכשירים וסידורים מתאימים לניתוחים דחופים... בלב הכל מכרסם הספק: 'האם לא ישובו מחר ?' ידיעות שונות מחזקות השערה זו. האנשים דרוכים על משמרתם בעמדות ובמשלטים. בנות החי"ש באו גם הן להשתתף בשמירה בעמדותינו, כדי לאפשר לחברים לנוח ולהחליף כוח ליום המחרת".

מיומנו של בא-כוח גוש-עציון בירושלים:

"מכפר-עציון הגיעו בלי הפסק מברקים על מחסור בסוללות. מכשיר הקשר פעל במשך כל ההתקפה ועכשיו הוא נחלש... הוכנה מחלקה שתצא לעזרת גוש-עציון. היא הורכבה משתי כיתות של אנשי החי"ש ושתי כיתות פלמ"ח, בסך-הכל 40 איש. פיקודה נמסר לדני מס. נשקם: 4 מקלעי ברן, 16 רובים, 15 תת-מקלעים ואקדחים, 70 רימונים ותחמושת אישית. הם נשאו איתםעוד 3000 כדורים לרובה בשביל הגוש, 2 סוללות למכשיר הקשר, פלסמה וחומרי רפואה לפצועים בגוש."

כביש חברון - ירושלים

גוש-עציון יושב על אֵם-הדרך ירושלים-חברון, משימתו העיקרית מטעם הפיקוד העליון בשלהי המערכה הייתה לשמש עמדה קדמית להגנת ירושלים הנצורה. לנתק את הציר חברון-ירושלים, למנוע זרימת כוחות אויב לעיר, אף לרתק כוחות אויב לגוש-עציון ולהקל בכך את הלחץ על המגינים בירושלים. היטיב לבטא שליחות זאת מי שהיה מפקדו האחרון של גוש-עציון, מוש (משה זילברשמיט הי"ד) בימי הקרבות האחרונים: "מה אנו ומה חיינו... העיקר הוא המפעל בו אנו חיים. נכה באוייב בכל מקום שנשיגנו, נפריע לו לממש את זממו, תשובתנו נחושה - נצח ירושלים". איסטרטגיה זו ראשיתה בימי המערכה הראשונים:

15.1.4820:00

אל: גוש-עציון

מאת: ממ"ז (מפקד מחוז ירושלים)

המחלקה יצאה בערב ברגל מהר-טוב אליכם. מביאה חומר-נפץ לפוצץ גשר בין חברון וכפר-עציון. אם יש באפשרותכם בצע עוד הלילה. קבלו ומסרו לחברים את הערכותינו על עמידתכם הגאה.

יציאת המחלקה מירושלים - לילה ראשון

14.1.48

אל: דני (מפקד גוש-עציון - עוזי נרקיס)

מאת: יששכר (מפקד גדוד הפלמ"ח)

הלילה בשעה 01.00 יצאה יחידה מבית-וגן אליך בת 40 איש. תגיע 06.00-07.00 לעין-צורים מצפון. תודיע ליחידות בשטח. מביאים תחמושת.

המחלקה התארגנה ויצאה לדרך בלילה שלאחר ההתקפה. ההתארגנות המהירהכפתה יציאה דני מס - מפקד המחלקהמאוחרת - 01.00 אחר חצות, לא נותר זמן רב להליכה. המרחק האווירי שהיה עליהם לעבור הוא כ10- ק"מ. תנאי הטופוגרפיה ופיזור היישובים הערביים הכתיבו תוואי ארוך, עקיפת כפרים, חציית ואדיות וטיפוס על רכסים. הניסיון הראשון להגיע לגוש-עציוןלא עלה יפה, המחלקה נאלצה לחזור בעוד לילה לירושלים.

מתוך עדותו של אורי גביש - איש יחידות החי"ש במחלקת ה-ל"ה כסייר, השתתף בהכנת הציר ובניווט בעת המסע: "... יצאנו קרוב לחצות ונסענו באוטובוס משוריין של המקשר. על-יד השביל שבין מלחה לעין-כרם הוצב מחסום ונאלצנו לרדת, מכיוון שעיקוף המחסום עם המכונית היה עלול למשוך תשומת לב וחבל היה להפסיד את הזמן על פינויהמחסום... לא היו אנשים ליד המחסום... היינו ליד גדרות הבוסתנים של הערבים בסביבה, השטח מאד לא נוח להתמצאות כשלא הולכים על שביל ברור... בלית ברירה ניסינו לפנות קצת מערבה ולעבור לואדי השני, כדי לא להיתקע לתוך הבתים הקיצוניים של הכפר מלחה, אז נתקלנו במצוק. החלטנו בכל זאת לחזור לואדי ולנסות למצוא את השביל המוביל אל הפסים (רכבת). עד שהצלחנו - 38 חברה - לרדת את המצוק הזמן התחיל לברוח... בתור תוספת מתח נשמעה ירייה בודדת, ואחרי זה נשמעה עוד ירייה ועוד אחת... השעה הייתה כבר 03.00 לפנות-בוקר ונשארו עוד שעתיים עד אור היום. הייתה לפנינו עוד דרך של קרוב לארבע שעות הליכה. כך שההיגיון כפה עלינו לחזור לירושלים".

דו"ח רשמי מוסר:

"ליל יום רביעי ג' בשבט. בחשיכה יצאה המחלקה מבית-וגן דרך עין-כרם. האנשים כולם עמוסי משא רב: מכשירי עזרה-ראשונה, בקבוקי-דם לעירוי, נשק מגן וכדורים בשביל הגוש העומד בקרבות. מקצתם עדיין עייפים ויגעים מסיור שנמשך 30 שעות בסביבות רמאללה. בדרכם לגוש נתקלו במחסומים ובגדרות אבנים ודרכם השתבשה. מן הכפרים בהרים נפלו עליהם אורות גישוש וניתכויריות. רוב הלילה עבר ואל מטרתם לא קרבו. אור הבוקר עלול היה לחשפם לעיני האויב... אז החליטו המפקדים לחזור בדרך הקצרה ביותר לירושלים".

"נקום והגחנו שנית"

כשלון הנסיון הראשון להגיע לגוש-עציון מירושלים, החשש שהמחלקה התגלתה על-ידי הערבים והנוהג המקובל בפלמ"ח שלא לצאת פעמיים באותה דרך - כפו תכנון דרך חלופית. במשך היום בוררו אפשרויות שונות להגיע לגוש-עציון. הוצע לצאת מקריית-ענבים ברגל או ברכב. הוצע לערוך מסע בן שני לילות ממזרח לבית-לחם דרך ההרודיון-חריטון בשילוב לינת יום במערות ואדי חריטון, ההצעה נדחתה כי הייתה ארוכה וחייבה עיכוב לילה נוסף בדרך. כן חששו מפגישה עם בדואים משבט התעמרה שהיו פזורים במדבר והשתתפו בהתקפות על השיירות לגוש-עציון.

לבסוף נבחרה כבסיס היציאה המושבה הנצורה והמבודדת, הר-טוב, היישוב היהודי הקרוב ביותר לגוש-עציון, מלבד ירושלים. על מנת להגיע לשם נדרשו הלוחמים לנוע ברכב על הכביש הראשי לשפלה, במסווה של שיירת נוסעים תמימה. את הנשק העבירו בהסתר בסליק שעורר בעיות ביציאה מהר-טוב.

רקע ונתונים לבחירת התוואי מהר-טוב לגוש-עציון

השיטה בה בחר הפיקוד לתגבר את גוש-עציון - מסע רגלי בלילה הועדפה בשל מצבו של גוש-עציון. ניסיון להעביר שיירה בחסות הבריטים לא היה אפשרי שכן הם לא היו מוכנים להעביר תחת חסותם לוחמים וציוד צבאי. שיירה גלויה על הכביש לגוש-עציוןהייתה נבלמת על-ידי הצבא בריטי.

15.1.48

אל: ממ"ז (מפקד מחוז ירושלים)

מאת: דני (מפקד גוש-עציון)

לדעתנו, אין אפשרות לבצע העברת התגבורת בדרך הר-טוב אל-ח'אדר, מחשש מחסומים בין אל-ח'אדר לעציון. בין השעות 10:00-16:00 נע צבא בדרך ירושלים-חברון. נחכה עד הלילה.

חסרונות רבים היו להעברת שיירת כלי רכב על הכביש הראשי בחבל ארץ זה, שהוא קשה לתנועת רכב ורצוף כפרים ערביים. ההתקפה על שיירת-העשרה (כ"ח בכסלו תש"ח 11.12.1948) הייתה דוגמה לשיירה שנעה על הכביש הראשי. הערבים פרשו כוחותיהם בנקודת תורפה לאורך הכביש, לאחר פגיעה בנהג המכונית הראשונה נעצרה השיירה, תוך זמן קצר נפגעו הנוסעים. (כזכור, דני מס היה בין הנוסעים בשיירה זו.) לעומת זאת נראו סיכויי מסע רגלי בדרך ההרים טובים. בחירת ציר תנועה ניתן בידי מפקדי הכוח שהתחשבו בטופוגרפיה, ביטחון ואפשרות שיאלצו לעמוד בקרב.

הגורם הטופוגרפי

הדרך מהר-טוב לגוש-עציון מחייבת טיפוס של כ750- מטר גובה. הציר הנוח עובר למרגלות המדרון המערבי של הר-חברון, בעמק-התלם המקביל לרכס-ההר, משם לעלות לגוש-עציון באחד הוואדיות המנקזים את במת-ההר לעמק-האלה. על הסיירים היה לנווט כ28- ק"מ במסלול הררי קשה, תנועה בתוך ואדיות מקילה את הניווט. האפשרות לנוע בקו ישר מהר-טוב לגוש-עציון - (מצפון-מערב לדרום-מזרח) נראית בלתי סבירה בהתחשב בטופוגרפיה ובתנאי השטח. תוואי זה חוצה את מרבית השלוחות והוואדיות באיזור שכיוונם הכללי ניצב לכיוון התנועה (צפון-מזרח - דרום-מערב). הציר שנבחר היה ידוע לסיירי הפלמ"ח. בשנים תש"ב-תש"ג (1942-1943) נהגו אנשי הפלמ"ח לערוך מסעות מהשפלה לגוש-עציון דרך עמק-האלה. ביום שבת, לאחר נפילת המחלקה, בטרם נודע על כך, עת עסקו בחיפושים אחריה, שוגר המברק הבא:

16.1.48

אל: יששכר(מפקד גדוד הפלמ"ח)

מאת: ממ"ז (מפקד מחוז ירושלים)

התוכנית של התגבורת הייתה לצאת מהר טוב ולנוע דרומה ואחר-כך מזרחה ולהגיע ממערב לרבדים-משואות, לפי תוכנית המסעות הקבועה אל כפר-עציון של החטיבה.

("החטיבה" = יחידת הפלמ"ח שפעלה בשטח זה)

פיזור כוחות יהודים, ערבים ובריטיים בשטח

בגוש-עציון היו באותה עת כ450- מתיישבים ולוחמים. בהר-טוב כ14- לוחמים, מלבד אנשי המקום. בקריית-ענבים ובמעלה-החמישה שכנה יחידת הפלמ"ח והמטה ממנו יצאו היחידות לפעילות. משם באו 20 אנשי הפלמ"ח שהיו במחלקת ה-ל"ה. בירושלים היה כוח יהודי גדול יחסית, ומטה ההגנה.

הכוח הערבי היה מפוזר בערים ובכפרים. חברון - 20.000. בית-לחם - 8.000. בית-ג'אלא - 3.000. בית-סחור - 2.000. חלחול - 2.600. בית-נטיף - 1.650. צוריף - 1.640. בית-פג'אר - 1.400. בית -אומאר - 1.200. אל-ח'אדר - 900. חוסאן - 750. ארטס - 500. נחאלין - 500. ג’בע - 480. שבט התעמרה הבדווי במדבר-יהודה מנה כ- 15.000 איש.

תחנת משטרה בריטית ניצבה על כביש שער-הגיא - הר-טוב - בית ג'וברין, (היא מצודת המשטרה הניצבת שם כיום). נוטרים ערבים הוצבו בגשר שליד תחנת הרכבת הר-טוב. שטח זה, מוצאו של נחל שורק מההרים, שטוח ומישורי. פרוז'קטור הוצב על גג המשטרה והאיר את השטח לסירוגין. הנוטרים הערבים עלולים היו לגלות את המחלקה תוך כדי תנועה. לכן נאלצו הסיירים לאגוף בעיקוף גדול נקודות מסוכנות אלו.

את ראשית הדרך תכננו סיירי המחלקה יחד עם רפאל בן-הרויא (מפקד המושבה הר-טוב) המוסר: "חיפשנו את הדרך הקצרה ביותר. רצינו לעקוף את הנקודות המסוכנות... התווינו דרך שתהיה ארוכה ב8- ק"מ, שכן היה צורך לעקוף את המשטרה הבריטית ונקודה על מסילת-הברזל... בגשר של מסילת-הברזל היו נוטרים ערבים, לא רצינו שהם יתקרבו לשם כי הנוטרים יוכלו לדווח."

המסע ממנו לא שבו

המחלקה, שמנתה 40 איש, יצאה מסמינר בית-הכרם בירושלים בשעות הערב המוקדמות של יום חמישי, אור ליום שישי ה' בשבט תש"ח (15.1.1948). הלוחמים נעו בשתי משאיות סגורות ומשורינות בחלקן, אל המושבה הר-טוב אליה הגיעו בשעה 20:30 לערך.

דו"ח פנימי:

"בראשית דרכם הדביקם משוריין אנגלי עם משדר ועיכבם שעה קלה, הסתובב ומייד חזר לירושלים. יש יסוד להשערה כי נמסרה לאויב הודעת ריגול על צאת הקבוצה."

על-פי עדותה של לוחמת שליוותה את הלוחמים מסמינר בית-הכרם אל המשאית; משוריין בריטי ניצב סמוך לסמינר ואפשר שהתבצעה תצפית. אין אנו יודעים אם הבריטים במשוריין גילו מה מטרת נסיעתם של הבחורים, שיצאו לכאורה בנסיעה שיגרתית.

עדותו של יגאל בוטרימוביץ (מאנשי המחלקה שנותר בהר-טוב): "אנו אמנם היינו אנשי צבא ולכל אחד היה נשק אישי, אבל כדי להגיע להר-טוב צריך היה לנסוע בשיירה כנוסעים רגילים. אם היו עוצרים אותנו משמרות המשטרה באבו-גוש או בבאב-אל-וואד והיו מוצאים אותנו עם נשק ברור שהיו אוסרים אותנו. לכן אנחנו נסענו כאנשים רגילים הנוסעים בשיירה, בו בזמן שהנשק הוסע כנראה בסליקים מיוחדים... עלינו חיפתה יחידה של נוטרים עבריים להם היה מותר לשאת נשק באופן ליגאלי..."

הנשק הועבר בסליק, בתוך דפנות כפולות של טנדר שנסע מירושלים להר-טוב. פירוק הסליק בהר-טוב והוצאת קני המקלעים מתוך הדפנות הכפולות גזל זמן רב בטרם היציאה.

העייפות של הבחורים

רפאל בן-הרויאמעיד: "הם היו עייפים, נראו עייפים מאוד". מרבית הבחורים היו לאחר לילות של פעילות מבצעית ללא שינה. דו"ח רשמי המתייחס לנסיון בלילה הראשון מוסר: "מקצתם עדיין עייפים ויגעים מסיור שנמשך שלושים שעות בסביבות רמאללה. בדרכם לגוש נתקלו במחסומים... כשהגיעו לירושלים בבוקר יום חמישי נתנו להם רק שעות מספר להחליף כוח. הפקודה לחזור ולהגיע לגוש-עציון - נשארה בעינה... אחד מבני החבורה, יצחק הלוי, חשש מאוד מפני עיפותם הרבה, אם יאלצו להכנס בקרב לא יעמוד להם כוחם. אחר הזכיר כי שוב הם יוצאים לדרך בלי משדר מקשר, שמא ילך ויביא 'ווקי טוקי' ? (משדר קטן) אך דבריו נשארו תלויים בחלל. לא היה זמן לשיקולים נוספים. כל רגע יקר".

היציאה מהר-טוב

על שהותם בהר-טוב מעיד רפאל בן-הרויא: "הם הגיעו בערך ב20:30- בערב. נתנו להם את בית-הספר שהם ינוחו שם, עד שהכנו את ארוחת הערב. הם אכלו ואני יחד עם עוזרי ועם דני מס תכננו באיזה דרך ילכו כדי שלא יתגלו...אמרתי לדני מס שבשעה זו אסור להם לעזוב את הנקודה, יעצתי לו לדחות את היציאה לעוד לילה, היות והשעה 23:00, והם לא יספיקו להגיע לגוש בלי להתגלות. המטרה הייתה להגיע לגוש ויהי מה. הוא החליט שבלילה הוא מגיע, אבל זה היה מאוחר מאוד. המסלול היה כ28- ק"מ. מכאן שאפילו אם היו הולכים 5 ק"מ לשעה היו בית ששרד מהמושבה הר טובמגיעים עם אור בוקר לפני הגוש, בין צוריף לג'בע. לקחנו זאת בחשבון. דני לא רצה לשמוע ואמר: "זה לא יעזור שום דבר. נתגלה, נתגלה, אנחנו נהיה כבר קרובים לגוש ואז לא איכפת לי". הח'ברה היו בדעה אחת עם דני: להגיע עוד בלילה. החברה היו עייפים מאוד אך הם היו רעננים ברוחם, הם היו עליזים".

בטרם היציאה מירושלים נקבע בין דני מס למפקדיו כי אם תתקבל בירושלים החלטה לעכב או למנוע את היציאה למסע מהר-טוב, יחלוף מעל הר-טוב מטוס קל ויאותת בכנפיו כסימן מוסכם שלא לצאת. אות כזה לא נתקבל. בירושלים לא ידעו המפקדים על העיכוב ביציאה. אין לדעת האם היו מורים על דחיית המסע אילו ידעו על כך.

"נשקנו צמוד..."

עדותו של יגאל בוטרימוביץ: "הדרך עצמה עברה ללא תקלה, לא היו יריות, לא היו צליפות, שום דבר. הגענו להר-טוב בערב. ברור ששיירה כזו של כמה מכוניות בערב או לפנות ערב שעוברת באיזור כזה ודאי מושכת את תשומת-הלב של אנשי הסביבה ומכאן הרושם שלי שדבר בואם של ה-ל"ה לאיזור זה לא נסתר מעיניהם של הערבים...

(*) כמות הנשק שעמדה לרשותם של ה-ל"ה הייתה עצומה בהתאם למחשבות שלנו של אותם הימים. למשל, לכל כיתה היה ברן - מקלע קל, דבר שלא היינו רגילים לו אף פעם קודם לכן, זה לא היה לפי התקן. לכל חייל היה רובה, היו רימונים, הייתה כמות עצומה של תחמושת. תארו לכם שלמקלען בנוסף על זה שסחב את המקלע היה לו אפילו נשק אישי - היה לו אקדח להגנה עצמית. זה באמת דבר שאי אפשר לתאר באותה תקופה. ולכן אנחנו באנו אל ג'ורדן שהיה המקלען שלנו, בחור גבוה, עצום, ענק, ואני אומר לו: 'ג'ורדן, שמע ! תן לי את האקדח'. הוא אומר: 'בבקשה, למה לא?' ואז אני בא אל דני: 'הנה, יש לי אקדח!' - 'לא! בשום פנים ואופן. האקדח שייך לג'ורדן והוא ייקח אותו'. - 'אבל יש לו שני כלים ?' - 'מקלע זה דבר אחד ואקדח דבר שני!'רצנו מהר אל המא"ז (מפקד המושבה) וביקשנו ממנו שישאיל לנו נשק, שייתן רובה, רימון, אקדח, שייתן משהו כדי שנוכל לצאת. המא"ז פתח לנו את מחסן הנשק ואמר: 'תראו מה יש לי פה: 2-3 רובים, כמה אקדחים, איך אני יכול לתת מפה ולו כדור אחד? לא יכול בשום פנים ואופן להוציא מפה נשק'."

(*) בעת חלוקת הנשק התברר כי הגיעו להר-טוב רק 38 כלי נשק, שני לוחמים נותרו ללא נשק-אישי, דני סרב לאשר יציאתם ללא נשק.

ההשוואה בין כמות הנשק של המחלקה לבין הנשק שהיה בהר-טוב, מושבה מבודדת, מנותקת שהייתה נתונה לסיכון רב - מאלפת. מכאן ראיה לערך המיוחד שייחס הפיקוד למשימת המחלקה.

"נקום להלך בדרכים..."

לפי עדותו של רפאל התקיים מיפקד לפני היציאה: "לאחר שהעמיסו את התרמילים דני נתן פקודה למיסדר, ולאחר כמה מילות הסבר על מהלך הדרך הם התפקדו. היו 38... בחצר בבית-הספר של המושבה הר-טוב... בזמן ההתפקדות מסר דני את הנתיב ואמר: 'לא לדבר. לא לעשן. לא להרעיש ולא להתגלות. צריך להיזהר מרועים שמסתובבים בלילה'. וכך, הוא אמר, בשקט הם יסתננו לגוש. היו להם כובעי-גרב וכובעי-טמבל ובטלדרסים, מכנסי חאקי ולחלק היו חותלות. לדני מס הייתה משקפת שלא הוריד אותה אפילו בזמן האוכל. לכל אחד היו, כפי מראה עיני, מאתיים כדורים לכל רובה, ולתת-מקלע כמה מחסניות, רימונים, אקדח רקטות. ציוד אישי היה להם רובה או מקלע או תת-מקלע, תרמיל-צד ותרמיל-גב בו היו הכדורים וצנצנות עם הפלסמה. הם לקחו מצבר של אוטו לגוש... מסביב עמדו חלק מלוחמי המושבה. הם באו עם חיוכים ועם דברי עידוד. (מקום המיסדר היה במגרש חצר בית-הספר האיזורי אבן-העזר. עד לפני מספר שנים עדיין ניצבו במקום זה מבנים משרידי המושבה.) יצאנו מפתח בגדר לכיוון תחנת הריחיים של הר-טוב. במשעול הוואדי המוביל לצרעה, מאחורי הגבעה פנו שמאלה (דרומה) בכיוון אדמות דיראבן והגורן של דיראבן, ומשם המשיכו בכיוון לבית-ג'ימאל".

על ראשית הדרך מעידים השלושה שחזרו (הלוחם שנקע רגל ושני מלוויו). אורי גביש: היו שם יצחק הלוי ויונה לווין ועוד כמה ח'ברה... אני זוכר שהם התלבטו למרות שהם הכירו את הדרך. הם ידעו שיש קשיים בניווט... עם גמר המיסדר הייתה השעה 23:05 והיה לנו ללכת כ25- ק"מ. יצאנו מהר-טוב ופנינו מערבה לכיוון מטע הזיתים. התקדמנו בשקט כמה שאפשר ומדי פעם היינו צריכים לעצור בגלל הזרקור של תחנת המשטרה. חצינו את הפסים כלפי דרום תוך עקיפת המשטרה ועלינו במקביל לואדי שהולך לכיוון בית ג'ימאל דרומה. חנינו ליד מעיין של מים זורמים..."

ישראל גפני: "אנחנו נשאנו שלושה סוגי ציוד; היה ציוד אישי והיו בקבוקי פלסמה לעירוי-דם, ג'ליניט (חומר חבלה), וכאלף ושמונה מאות כדורים. משא די כבד והכביד על ההליכה. נאומים לא היו... הופיע דני מס ואמר מילים ספורות, בחור צנוע, ויצאנו לדרך... בשלב מסוים בזמן ההליכה מעדתי על סלע ונקעה רגלי. ניסיתי להמשיך ללכת, החובש ניסה לעזור לי, זה היה קשה מאוד. אני זוכר שעשינו חנייה ודני ניגש אלי והוא החליט שאני חוזר. צירף אלי עוד שנים, את משה חזן ואורי גביש. שלושה לחזור בדרך כזו זה לא פשוט. החברה דאגו לנו, זה היה ברור לגמרי שהם מגיעים..."

אורי גביש: "נצמדנו בצל סלע וחיכינו עד שנאלמו כל הקולות של המחלקה בכיוון דרום-מזרח. לאחר שהתרחקו התחלנו ללכת לכיוון הר-טוב. עקפנו את המשטרה מהצד השני (לא מאותו צד שבאנו, למקרה שמא בודקים). היגענו למקום לפנות בוקר... בחלק הראשון של הדרך ביציאה מהר-טוב הלכנו באדמות חרושות, הלכנו קרוב למשטרה והזרקור הפריע לנו מדי פעם. ניסינו להתקדם מבלי למשוך תשומת לב של פטרולים אפשרים שם לאורך הפסים. זה היה הקטע האיטי ביותר בכל המסלול. אני מניח שעל יד בית-נטיף הייתה שוב בעיה דומה ללכת בשקט."

בהתאם לתוכנית היה עליהם להגיע לגוש-עציון בין השעות 02:00 - 03:00. כפי שעולה ממברק שנשלח לגוש-עציון:

18:3015.1.48בהול

אל: דני (מפקד גוש-עציון)

מאת: יששכר (מג"ד הפלמ"ח)

היחידה יצאה מהר-טוב למשואות-יצחק. תגיע למקום ב- 02:00 או ב- 03:00. יסמנו בקווים ארוכים בפנס. דאג שהיחידות במשקים והנעות בשטח תדענה את הסימן. מביאים חומר-נפץ לפוצץ גשר. פרטים אצל דני.

"ואותות מבשרים סערה..."

המחלקה לא הגיעה לגוש-עציון בבוקרו של יום ו', ה' בשבט תש"ח (16.1.1948).מגוש-עציון נשלחו חוליות חיפוש מערבה. ביום ו' ובשבת הגיעו רסיסי שמועות ממקורות ערביים על קרב בהרי-חברון בו נהרגו עשרות לוחמים יהודים ובחורה אחת.

מתוך יומן כפר-עציון:

ה' בשבט תש"ח (15.1.1948)

"בשעות הצהרים הודיעו ממשואות-יצחק ומעין-צורים כי בסביבתם נשמעות יריות רבות. התצפיות והמסיירים לא גילו שום דבר חשוד, לכן חשבנו כי אלה תרגילים של הערבים בכפרים השכנים..."

ו' בשבט תש"ח (16.1.1948)

"גם בליל-שבת הוזהרו השומרים שלא לפתוח באש על קבוצה שתתקרב. השומר נצטווה לאותת בזרקור לכיוון מערב וצפון. על הגבעה-הצהובה הודלקה מדורה. בחצות נחלצו חוליות אנשי פלמ"ח לסיורים בסביבה. הם לא הביאו כל ידיעות. לפני עלות השחר יצאו כיתות מאנשי המשקים והמגויסים לגבעות הסביבה כדי לחפש את המחלקה. דאגה כללית אחזה את אנשי הגוש... מצב הרוח בעת תפילת השבת היה מדוכא ביותר - בניגוד לאווירה ששררה אמש. האנשים התהלכו עצובים וחרדים..."

"בשעות אחר הצהרים... שהו אצלנו שני החיילים הבריטים אשר הביאו דלק. הם סיפרו כי הערבים העובדים במחנה שלהם בתלפיות שוחחו ביניהם על דבר 50 יהודים שנהרגו בהרי-יהודה. העברנו את הידיעה לירושלים... לפנות ערב הופיע הקצין הימיש דוגין ממשטרת חברון וניסה לחקור אותנו בדבר מחלקת התגבורת. לא הייתה לנו אפשרות למסור לו דבר ברור... מירושלים הודיעו לנו כי ממקורות ערבים מסרו על דבר גופות יהודים שנמצאו בין ג'בע לצוריף. במוצאי-שבת מסר רדיו ירושלים פרטים על מחלקת התגבורת שאנשיה נהרגו... תדהמה אחזה את כל האנשים. ההרגשה הכללית הייתה כי הם נפלו בחושם לעזרתנו ואנו לא ידענו על הקרב בו הוכרעו ולא יכולנו לצאת לעזרתם."

בהול16.1.48 20:20

אל: יששכר וממ"ז (מפקד גדוד הפלמ"ח ומפקד המחוז)

מאת: גוש-עציון

התגבורת עוד לא הגיעה. שמענו קצת יריות מכיוון צוריף בשעה 10:00 בערך. אנו מאותתים לכיוון מערב בפנסים ובפרוז'קטור וכן נורו שתי רקטות ירוקות.

תזכיר מס' 2916.1.48 22:15

אל: גוש-עציון

מאת: ממ"ז(מפקד מחוז ירושלים)

ידיעות בלתי ברורות מהערבים על השמדת יהודים על יד צאפה, או 117/159. זה קרוב אליכם. עשו לפי מיטב יכולתכם.

16.1.48 24:45

אל: ממ"ז ויששכר (מפקד גדוד הפלמ"ח ומפקד המחוז)

מאת: גוש-עציון

נשלחו שלוש חוליות חיפוש אחרי התגבורת לכיוון בית-צאפה, נאחלין וג'בע. נוסף לפעולות החיפוש שנערכו על-ידי החוליות מגוש-עציון, השתתף בחיפושים פרימוס שיצא לסיור בשטח ביום השבת.

17.1.48 16:30

אל: גוש-עציון

מאת: האווירון

אנו הולכים לחפש את המחלקה. אם נמצא משהו נודיע לכם.

עדותו של רפאל בן-הרויא: "לפנות בוקר שמענו יריות מכיוון צוריף. ייתכן שהיריות היו מהערבים שכיתרו את המחלקה. באותו יום נודע לנו ש50- יהודים וביניהם בחורה אחת נהרגו. זה נודע לנו על-ידי המודיע הערבי שהיה לנו בהר-טוב. הוא סיפר שהם נלחמו בגבורה..."

בשבת יצאה יחידה גדולה מהר-טוב בעקבות המחלקה, על כך הודיעו לגוש:

17.1.4808:30

הבוקר יצאו 90 איש לחפש את המחלקה הראשונה.

עדותו של יגאל בוטרימוביץ: "באמצעהלילה, בסביבת חצות, מעיר אותי יענקל'ה ושואל: 'תגיד אתה ראית אותם לצאת?' אני אומר: 'אני ליוויתי אותם עד הגדר'. אז הוא אומר: 'הם לא באו! לא באו לגוש!' מייד הוכרז מצב חירום וגייסו כוחות גם מירושלים (נוסף לאלה שבמעלה-החמישה ובקריית-ענבים), אנשי חי"ש. גם אותנו שנשארנו, את כל מי שנשאר... הגענו להר-טוב, שם חלקו לנו את הנשק (שהועבר בסליקים מיוחדים), הפעם היה נשק לכולם, רובים גרמנים, היו כדורים בשפע. אמרו לנו: כמה שאתם רוצים תקחו כדורים, אשפות של כדורים לא היו, אבל מלאו בכיסים.

יצאנו בשעות המוקדמות של הבוקר מהר-טוב לעבר דיראבן, זאת אומרת לעלות על התוואי שלהם ולראות מה קרה בדרך. עברנו את המקום שנקרא היום בית-שמש. בדיוק על הגבעה הזאת, במרחק של קילומטר או קילומטר וחצי מהכביש נתקלנו במטח-אש הראשון של הכנופייה שהייתה מבוצרת בשטח. נענו בשתי קבוצות על שני רכסים מקבילים. השבנו אש לתוקפים וניסינו להמשיך להתקדם, אבל האש הלכה וגברה מרגע לרגע ואט אט התחילו להגיע אל האיזור מאות ואולי אלפים של ערבים. הם התחילו לכתר אותנו מכל עבר וכמעט חסמו לנו את הנסיגה אל הכביש, במקום שבו היה הטור של המכוניות המשורינות. רק בשעות אחר-הצהרים המאוחרות הצלחנו להגיע אל הכביש ... ולחזור להר-טוב..."

בקרב זה נהרג לוחם נוסף ושניים נפצעו.

19.1.4811:40

אל: גוש-עציון

מאת: ממ"ז (מפקד המחוז)

הכוח שיצא לחפש את התגבורת חזר לבסיס.

במוצאי-שבת, אור לז' בשבט תש"ח (17.1.48) נתקבלה בגוש-עציון הידיעה המרה:

זה עתה הגיעתנו הידיעה ש35- גוויות נמצאות על השביל בין הכפר ג'בע וצוריף.

"איומים וגדולים ואצים לעזרה" גבעת הקרב

מעדויות הערבים, עדותו של קצין משטרת חברון הבריטית, הימיש דוגין,שגילה את הגוויות והביא אותן לכפר-עציון, ועדויות אנשים נוספים שהיו קשורים למחלקה בשעות האחרונות, ומבדיקת החומר ארכיוני - מצטיירת התמונה הבאה:

לאחר פרידת השלושה, בשעה 01:00 בלילה, צעדו ה-ל"ה בנחל זנוח דרומה, ונכנסו לעמק-האלה בצידו הצפוני-מזרחי למרגלות הכפר הערבי בית-נטיף. המחלקה נעה בצידו המזרחי של עמק-האלה, ופנתה בקצהו הדרומי-מזרחי (סמוך למושב רוגלית כיום) לוואדי ג'דור. מכאן פנו מזרחה ונעו בוואדילמרגלות חרבת ג'ורפא וחרבת עלין עד 'מזלג וואדיות', למרגלות ראס חאסן (נ.צ. 1543/1186). ואדי חלואס (חלושה) המוביל לתוך הכפר צוריף, וואדי שאב-א-סייף בו ניתן לעלות לנתיב שבין הכפרים צוריף וג'בע.

על-פי עדויות הערבים, בנקודה זו נתגלתה המחלקה על-ידי רועה ערבי מצוריף, עם אור ראשון סביב השעה 06.00. הרועה רץ לצוריף להודיע על תנועת מחלקה יהודית בשטח (כנראה שההודעה נמסרה לאברהים אבו-דיה, מפקד הכנופיות באיזור, שמקום מושבו היה בכפר צוריף).

עדותו של היימיש דוגין - כפי ששמע בצוריף ביום השבת: "הם הגיעו לאיזור צוריף בשעות המוקדמות של הבוקר. באותו זמן יצאו שתי נשים ערביות מצוריף לקושש עצים, והן ראו שני צופים מקבוצת ה-ל"ה. משנפגשו אמרו הבחורים בערבית שהם מה'ערב הגנה'. הנשים הפילו את הזרדים וחזרו לצוריף, שם סיפרו את כל העניין ..."

ייתכן שעדות ודאית זו משלימה את הידיעה בדבר פגישה עם רועה ערבי. או שהיו שתי פגישות נפרדות, או שהנשים העבירו את הידיעה לרועים ואחד מהם הגיע לצוריף ודיווח. אין בידנו כל עדות על פגישה בין לוחמי המחלקה לבין רועה ערבי.

בשעה זו ובנסיבות קשות אלו לא סביר שקיימו ביניהם דיון בטוהר-הנשק ובמוסר-לוחמים. ככל הנראה לחוליית החוד שנתקלה בנשים המקוששות לא הייתה אפשרות לפגוע בהן ולשתק אותן בלא לעורר תשומת-לב רבה ולהתגלות. יש להניח כי הדיון אותו מקובל לייחס ל-ל"ה בעניין הרועה הערבי, לא התנהל באותו בוקר אלא במהלך פעילות מבצעית של אנשי הפלמ"ח באיזור רמאללה, בה נתקלו ברועה-ערבי ונמנעו מלפגוע בו, דבר שעורר דיון פנימי בין הלוחמים. מפעילות זו שבו בשלום לבסיסם.

הערבים דיווחו כי מצוריף נשלחו מיד בחורים צעירים לגלות את המחלקה ולתקוף אותה. ה-ל"ה המשיכו במעלה ואדי שאב-א-סייף, במטרה לעבור על האוכף בין צוריף לג'בע. עם אור היום נתגלו במעלה הוואדי בשלוחת קורנט- אל-ג'ורון (נ"צ 1554/1195), מכאן החלה הרדיפה אחריהם. ה-ל"ה המשיכו צפונה, התפצלו לשתי קבוצות וחצו את הרכס, כנראה במגמה להגיע לאיזור הר סנסן הגבוה והשולט.

לכאורה הייתה עוד דרך רבה לפניהם, כ5- ק"מ טיפוס אל גוש-עציון המתנשא כ500- מטר מעליהם. למעשה, אילו הצליחו ה-ל"ה לעבור בעוד לילה את הקטע בין צוריף לג'בע ולהגיע למורדות ההר, יש להניח שהיו ממלאים את משימתם ומגיעים לגוש-עציון. מצוריף ועד גוש-עציון רוב השטח חשוף וריק. את ארבעה הקילומטרים אחרונים, בהם עיקר הטיפוס הקשה, יכולים היו לעשות לאור היום. אילו התגלו ה-ל"ה בקטע זה הייתה להם עדיפות בזמן ובגובה, וסיכוייהם להגיע לגוש-עציון היו טובים.

דני מס, מפקד היחידה, הכיר את האיזור מתקופת היותו מפקד גוש-עציון, בה ערך סיורים בסביבה. רפאל בן-הרויא, מפקד הר-טוב, מעיד כי בשיחתו עם דני מס הציע לדחות את היציאה. תשובתו של דני הייתה: "נתגלה, נתגלה, אנחנו כבר נהיה קרובים לגוש ואז לא איכפת לי." למעשה חסרו למחלקה 30-20 דקות הליכה בחושך - מנקודת ההתגלות ועד לאחר צוריף. מסעות שערכנו באיזור(לאחר איתור המסלול המדוייק וגבעת-הקרב, בשנות ה70-) הוכיחו כי לוח-הזמנים איפשר להגיע בעוד חושך למורדות ההר.

התוכנית המקורית שנמסרה לגוש-עציון הייתה לצאת מהר-טוב בשעה20:00 - 19:00 ולהגיע לגוש בין 02:00 ל03:00-, באותו לילה לבצע פעולה על כביש ירושלים - חברון. מכאן שיציאה באיחור של ארבע שעות לא מנעה את הסיכוי להשלים את הקטע המסוכן במסע עד השעה 06.00 - אור ראשון. היה זה מבצע צבאי הכרוך בסיכון מחושב שיש עימו סיכוי. מול הסיכון ניצב גוש-עציון ללא תחמושת, קשר וחומרי רפואה חיוניים. הלוחמים מעידים: "אין אנשים אחרים, אנחנו מוכרחים ללכת".

"לא בגדנו"

המחלקה הקטנה נתגלתה עמוק בלב שטח האויב, בלא מכשיר קשר ובלאסיכוי להזעיק עזרה. תוך זמן קצר נתפסו הרכסים סביב על-ידי המוני ערבים מזוינים שהוזעקו בשיטת ה"פזעה". הטבעת סביב המחלקה הלכה והתהדקה במהירות. בשעות הבוקר עדיין ניתן היה לסגת מערבה. להתפזר לחוליות קטנות ולהתחמק בתוך מבוך הוואדיות והערוצים, להסתתר במערות, בכוכים ובצמחייה הסבוכה.

מדוע בחרו ה-ל"ה להעפיל אל עבר שלוחת הסנסן, אל דאהר-אל-חאג'ה? - הם יצאו מתוך שאיפה להגיע, כפי שאמר דני מס לרפאל בטרם היציאה: "להגיע ויהי מה!" לוחמים אלו לא נרתעו ממשימה קשה והרת סכנות מלכתחילה, מתוך אמונה בכוח הרב שרוכז בידיהם, הכרת חשיבות המשימה להגנת גוש-עציון, וידיעה שאין לסגת בקרב. ברגעים קשים אלו הם דבקו במשימתם ולא נתפסו לרעיון הנסיגה. נכונים היו ליפול בקרב ובלבד שלא ליפול חיים בידי האויב, לא לסגת מהמערכה ולא להפקיר את הפצועים.

יש להניח שמפקדים הבינו בראשית הקרב כי לאחר שנתגלו לא יוכלו לפרוץ דרך בין צוריף לג'בע, לכן הוחלט לפנות צפונה. ייתכן שהמגמה הייתה להתבצר על אחת הגבעות הגבוהות עד החשיכה, ואז לפרוץ לגוש-עציון. אולי קיוו שיצליחו לפרוץ לגוש-עציון מצפון לג'בע תוך התחמקות מהתוקפים.

"עשינו ככל שנוכל עד נפל אחרון ולא קם"

על-פי עדויות הערבים, כשהגיעו לראש הגבעה, לאחר טיפוס במדרון תלול וסלעי, גילו כי הרכס (נ.ג. 603) השולט על הגבעה (דהאר-אל-חאג'ה, נ.ג. 573) נתפס ע"י הערבים שבאו מהכפרים מצפון. כך מצאו עצמם הלוחמים על ראש גבעה מוקפת משלושה עברים ואדיות עמוקים (ואדי חאמר; ואדי ערס; ואדי עציונה). מהעבר הרביעי הייתה הגבעה מחוברת באוכף נוח אל רכס הר סנסן, שנשלט ע"י הערבים. גם את הגבעות סביב תפסו הערבים ולא ניתן להם לשוב אל הוואדי ממנו באו אלא בנסיגת בודדים, ובסיכון רב.

מגבעה זו נשקף גוש-עציון. אולי האמינו שניתן יהיה להחזיק מעמד עד בוא תגבורת, או עד החשיכה, אז ינסו לפרוץ. לדברי הערבים התנהל קרב עז עד השעה 16:30 לערך, עת ניסו מספר לוחמים לרדת לוואדיות אך נקטלו. בשעות אחר-הצהריים, ערב שבת, שככה האש, התחמושת אזלה והלוחמים המעטים שנותרו לא הצליחו לבלום בידיים ריקות את הסתערות הפורעים הערבים אל ראש הגבעה. אחרוני הלוחמים נהרגו בקרב המר. גוויות ה-ל"ה הופשטו, נלקח מהם כל שהיה עמם. הפורעים אספו את נפגעיהם ושבו לכפריהם.

בקרב השתתפו ערבים מכל הסביבה הקרובה ואף מאיזורים רחוקים, משכם ומבאר-שבע, בדואים משבט התעמרה וערבים מהנגב. שייך מהנגב שהשתתף בקרב מסר בעדותו:

"עם בוקר ראו יהודים ליד צוריף. זה היה לאחר מה שאירע בכפר-עציון (מפלת הערבים בקרב ג' בשבט, 14.1.1948). הבהלה לאחר מפלת כפר-עציון הייתה רבה ומאות רבות מאוד נזעקו להילחם ביהודים. ירו בהם מכל הצדדים והם השיבו אש ולחמו עד אשר אזלה תחמושתם. האחרון שבהם, והוא פצוע, זרק בתוקפיו רימון. לאחר שאזלה התחמושת מידיו עוד זרק בהם אבן ואז הרגוהו. את זאת סיפר אחד שנפצע מהרימון ורסיסי ברזל חדרו לרגלו. הוא נותח בבית-החולים בבאר-שבע." השייך סיים את סיפורו ואמר: "מי שנגזר עליו למות - לו לפחות יזכה למות כשם שמתו גיבורי חייל אלו."

עדויות הערבים על מספר ההרוגים והפצועים הערבים שונות זו מזו. כפי הנראה לא נעשתה ספירה או הערכה מהימנה. כל כפר אסף את הרוגיו בנפרד בלא לדווח על כך. דיווחים שונים מוסרים על 17 ועד 40 הרוגים ערבים בקרב.

"האמנם תטמינונו כעת ?"

הימיש דוגין, מפקד המשטרה הבריטית בחברון: "ביום ו' 16.1.48 בשעות הצהרים המוקדמות הייתי בצד השני של חברון בניסוי מרגמות, כאשר סיפרו לי שיש צרות בצוריף. בערב בא הרופא אבו-לאו מחברון, טילפן אלי ומסר שיש לו הרבה פצועים והוא רוצה להעבירם לבאר-שבע. כולם היו ערבים... כשהלכתי לשם שמעתי מהפצועים את הסיפור שהיה קרב. אולם אף אחד מהם לא סיפר את הסיפור בשלמות. בשבת בבוקר עם שחר הלכנו, המפקד הצבאי טאהר אפנדי ואני לצוריף. בתחילה לא סיפרו לנו הערבים מאומה, פרט לכך שהיו צרות. אולם אחר-כך התחילו לספר והיו אף שני רועים ערבים שלקחו אותנו. הלכנו כשעתיים בין ההרים עד שמצאנו את הגופה הראשונה על צלע ההר, אז ידענו שזה המקום. המשכנו בוואדי ומצאתי עוד מספר גופות. לאחר מכן עלינו לראש הגבעה. מקום ריכוז הפצועים היה כאן (כ30- מטר מהמצבה). היו כאן כ5-6- תחבושות ספוגות דם. הבנים שכבו כאן. אחד נגרר הנה מלמעלה וסימני הדם ניכרו על הסלע. כאן נתגלו המכתבים שאספתי." (כ18- מכתבים אלו היו העדות האחרונה על רגעי חייהם האחרונים של ה-ל"ה. הם הועברו למשטרה הבריטית ולא נתגלו מאז).

"בשבת התחלנו לאסוף את הגוויות שהיו מפוזרות מראש ההר וכמה מאות מטרים בוואדי. השעה הייתה בערך 14:30. בשעה 17:00 הבנו שלא נוכל לאסוף את כל הגוויות, לכן ריכזנו אותן בראש ההר וגדרנו באבנים סביבן. לאחר מכן שבתי לצוריף ב18:30- בערך. דיברנו עם הערבים כ4- שעות אך הם סרבו לגעת בגופות, עד ששכנעתי אותם שהמתים שייכים לאל. אז הסכימו שיביאו את הגופות ביום א' בבוקר למקום שנוכל להגיע אליו בג'יפ. הערבים בקשו 500 מיל עבור נשיאת כל גופה".

"למחרת בבוקר, ביום א', חזרנו לצוריף. בדרך עצר אותנו המוכתאר של בית-אומאר וסיפר שהיהודים תקפו את צוריף. הגעתי לצוריף וראיתי מכונית בריטית ושלושה אנשים ניצבים ליד הקיר וידיהם מורמות. אמרו לי שאלה יהודים שכבשו את צוריף. שאלתי את האחד בעברית: 'מי אתה ?' - הוא לא ענה. שאלתי בערבית ושוב לא נעניתי. ניסיתי באנגלית והוא השיב: 'אני חייל.' שאלתי: 'אתה בריטי?' והוא השיב: 'כן' הוא היה חיוור מפחד וחשב שקיצו קרב. שני האחרים דיברו והצלחתי לשחרר אותם. שכנעתי את הערבים כי אלה לא יהודים כי לא נימולו." (ג'יפ צבאי בריטי הגיע לצוריף במקביל לפעילות המשטרה הבריטית, בעקבות הקרב באיזור. עדות זו מסבירה את מקור השמועות הערביות כאילו ה-ל"ה כבשו את צוריף).

16/1/4819:08

אל: גוש-עציון

מאת: ממ"ז (מפקד המחוז)

קיבלנו ידיעה שהבוקר הותקפה צוריף על ידי יהודים. כנראה טעתה המחלקה והדרימה. ייתכן שיש להם פצועים. חפשו אחריהם.

"בשבת כשאספנו את הגוויות לא נראו עליהם כל סימני התעללות. ביום א' אספו הערבים שמונה גוויות וכיסו אותן בשקים, לאחר מכן נשמעו צעקות מכיוון צוריף ושתי יריות בעקבותיהן, על מנת להחזיר את הערבים שעסקו באיסוף הגוויות לכפר." (ערבים הוזעקו מתוך סברה שגויה כי שלושת החיילים הבריטיים הם יהודים שתקפו את צוריף. ברגע שהגיעה השמועה לגבעה, דרדרו הערבים את הגופות לתחתית הוואדי והתעללו בהן.)

"התקשרתי לחברון ולירושלים, ההוראה הייתה להעביר את הגופות לירושלים. אולם אמרתי שלראות 35 גוויות כאלה זה יגרום לזעזוע בירושלים. ולכן מוטב להעבירן לכפר-עציון. הבאתי אותן במשאיות לכפר-עציון." (הגופות הובאו לכפר-עציון ביום א' בערב, יומיים וחצי לאחר הקרב)

"ניחוחי אורנים, תקברונו כעת"

מיומן כפר-עציון-ז' בשבט תש"ח:

"אנשינו ירדו ליער בצלעי אבו-ריש והתחילו לחצוב קבר-אחים גדול. עם חשיכה הופיעו בחצר כפר-עציון שלוש מכוניות משא מכוסות ברזנטים בלוויית זחלים ומשמר צבא. שוב הופיע קצין המשטרה וביקש מכל הנשים להיכנס לבתים. הבחורים ניגשו למכוניות, לעיניהם נתגלו גוויות ערומות בתוך שלוליות של דם וסימני התעללות ניכרו בהן. האנשים נרתעו לאחור. אחדים מהם התגברו על הזעזוע הראשון וניגשו להוריד את הגוויות. המטפלים בקשו את אנשי הצבא לכבות את אורות מכוניותיהם והמשיכו באפילה. הגוויות נעטפו בבד ובסדינים, הונחו על אלונקות והוכנסו לנווה-עובדיה. כמה מן הגוויות היו חבושות תחבושות, דבר המעיד כי בעת הקרב הספיק החובש לטפל בפצועים. החיילים הבריטים עמדו כל הזמן מנגד כמסומרים למקומותיהם, בהבליגם על התרגשותם. ליד הגופות הועמד משמר כבוד, הודלקו נרות, משמרות חברים שקראו פרקי תהילים, התחלפו במשך הלילה".

"ראה אימותנו שחוחות ושותקות ורעינו חונקים את בכיים"

מיומנו של חבר כפר-עציון-ח' בשבט:

"בשעות הבוקר הגיעה שיירה מירושלים שהביאה את הקרובים להלוויה. חלק לא הספיק להגיע. הם ירדו מהמכונית, שקטים ודמומים, פנו לכל צד כאילו לחפש את יקיריהם. פניהם הקודרים הביעו רצון להתאפק ולא להכביד באבלם על אנשי המקום. ביניהם בלטו גבר ואשה אשר שמרו על שקט נפשם, ריכזו סביבם את יתר הקרובים ועודדום לעמוד במבחן זה האחרון. האשה הסתובבה בין הבתים והתבוננה בכל העברים כאילו חיפשה את רשמי פועליו של בנה דני ז"ל, אשר עשה כאן שבועות מספר ופעל הרבה להגנת המקום. אל יתר האמהות אמרה: 'זה שנים מאז נודע לי על שייכותו של דני לפלמ"ח ועל תפקידיו, הייתי מוכנה לסוף כזה. כל השנים הללו כשבא לבקר בבית ולשהות במחיצתנו היו לי כמתנה.'

...אותה שעה עסקו אנשי ההגנה ביחד עם אנשי חברא-קדישא שהגיעו מירושלים, ובראשם הרב אריה לווין בזיהוי הגופות ובעטיפתם בכלי לובן-כהכנה לדרכם האחרונה. לאחר מכן הונחו הגופות באולם, ליד כל אחד הוצב שלט קטן ועליו נרשם שם החלל ושני נרות דולקים. משמר כבוד שמר למראשותיהם. הרב לווין אמר פרקי תהלים ותפילת אזכרה. הקרובים נכנסו לאולם וכל אחד חיפש את השם הקרוב ללבו. אם אחת אמרה: 'הרי כולם בנינו הם' אך הלב נמשך לשם המוכר... ההורים, רעיות, אחים ואחיות, כולם עמדו דמומים ובכו ליד גופות יקיריהם שבעוד שעה קלה יעבירום למנוחת עולמים...

פעמיים ירדה ההלוויה מהכפר לשיפולי הגבעה מעל ואדי אבו-ריש, מקום שנכרה קבר-אחים גדול בתוך חורשת האורנים הצעירים. נושאי המיטות, חיילים, אנשי המשק והקרובים צעדו דומם בשביל היורד. מחזה נוגע עד הלב היה דמותה של אֵם אצילה ושקטה שצעדה מאחרי האלונקה, בידה תמכהאת ראש בנה יחידה שבלט במקצת מתחת לכיסוי שעל גבי האלונקה - כאילו חי בנה ולטיפת האם תקל עליו. אברהם הלפרין, נציג המטה בירושלים נפרד במילים קצרות מאת החללים. נורו יריות כבוד. חבר קרא פרק צ"ד בתהלים "אל נקמות ה' אל נקמות הופיע" ותפילת קדיש נאמרה על-ידי אחד האבלים.... הצבא העמיד משמר מזויין בזחלים ובמקלעים בין בית-הקברות למרגלות גבעת-הסלעים. בו בזמן הבטיחו חברינו את בית-הקברות מצד האוכף-המוכתר. באותו היום הופיע לראשונה הנשק הבלתי ליגאלי גלוי לעיני השלטונות".

ה-ל"ה נקברו בקבר-אחים בבית-הקברות בכפר-עציון. ארבעה חודשים לאחר נפילתם, נפל גוש-עציון ובאותה שעה הוקמה מדינת-ישראל.

בחודש מרחשוון תש"י (10.1949) נערך מבצע ליקוט-עצמות. חללי גוש-עציון, ובהם ה-ל"ה פונו מקברותיהם והובאו למנוחת עולמים בבית-הקברות הצבאי בהר-הרצל בירושלים.

בשל ההתעללות בגוויות על-ידי הפורעים הערביים, לא ניתן היה לזהות וודאות את כל הקרבנות. אחדים מהם זוהו באמצעות גורל מיוחד שנערך על-ידי הרב אריה לווין, על-פי מסורת יהודית עתיקת יומין.

"זו מחלקת-ההר האילמת"

ואלה שמות לוחמי מחלקת ה-ל"ה הי"ד:

כלב יחיאל

אלוני ישראל

כספי יעקב

אנגל חיים

לווין יונה

בוגוסלבסקי בני (בנימין)

לוסטיג אלכסנדר

ביטנסקי (ביתן) יהודה

מזרחי אליהו

בן ימין עודד

מיכאלי אמנון

בן מאיר בן ציון

מס דני (דניאל)

בן עטר יעקב

פנואלי שאול

ברוך יוסף

פרלשטיין משה

גאון איתן

פרסיץ בנימין

גולנד סבו

פת ברוך

גינזבורג יצחק

צבארי דוד

הלוי יצחק

צוובנר דוד

הרשקוביץ אליהו

קוטיק יעקב

זבולוני יצחק

קופלר יוסף

ט"ש (טור שלום) דוד

קושניר טוביה

כהן אלכסנדר

רייך דניאל

כהן יעקב

שמואלי יעקב

בין הנופלים מטובי המפקדים והלוחמים בפלמ"ח ובחי"ש, בראשם הסמג"ד דני מס הי"ד. בהם סטודנטים שיצאו לאחוז בסייף, מחנכים ואמנים, אנשי מדע ותרבות, יודעי הארץ ואוהביה, נאמנים ומסורים לעמם ולארץ-מולדתם. הייתה זו אבידה נוראה לכוחות המגן העברים. מכה קשה לגוש-עציון הנצור, והוכחה נוספת לחומרת מצבו הביטחוני. קרב גבורה זה היה לאחד מסמלי מלחמת-הקוממיות בעיני היהודים ואף בעיני הערבים שהערצתם נתונה עד היום ללוחמים נועזים אלו.

מכתב ניחומים אל הוריו של דני מס הי"ד:

"…הספקנו להכיר את דני בשבועות המעטים אשר שהה אצלנו, עד כמה שמידת צניעותו וענוותנותו הניחה לאנשים מן הצד להכיר אותו. כולנו מלאי הערצה ליקר מידותיו וכשרונו הפיקודי הרב. כל הציבור שלנו קיבל בצער את הידיעה כי דני נקרא לתפקיד אחר. עצם נוכחותו נסכה ביטחון יתר בין חברינו. אבל הבינונו כי הוא נחוץ במקום יותר חיוני. נפרדנו ממנו באהדה וקיווינו כי ניפגש עימו בימים שמחים. לאחר ההתקפה (ב-ג' בשבט), כאשר נודע לנו על התגבורת הבאה אלינו בראשותו של דני שמחנו מאוד. אבל עד מהרה נהפכה השמחה לאבל ולא זכינו שדני יתרום עוד מנסיונו וכשרונו הרב לביטחון הגוש.

אצלנו מזכירים לא פעם: דני אמר ככה. דני עשה ככה. זה סידר עוד דני ז"ל. האמינו כי זכרונו של המפקד המוכשר והאדם בעל המידות הנאות חי וער בלב רבים מציבורנו. בתקומת ישראל ומדינתו, בעזרת ה' ננוחם כולנו."

קבוצת אברהם / כפר-עציון

מכתבו של ראש הממשלה אל הורי ה-ל"ה

יום האזכרה השלישי, עם ייסוד היישוב נתיב ה-ל"ה:

אל הורי הל"ה!

צר לי מאוד על שאין ביכולתי להשתתף באזכרת ה-ל"ה, בטקס העלייה של קיבוץ "לפיד" לנקודה שתיקרא על שמם. המאבק על ירושלים שימש נקודת מוקד למלחמת הקוממיות של עם-ישראל בימינו והגנת גוש-עציון הייתה אחד השיאים במאבק זה. השלושים-וחמישה נחלצו להגנה נואשת זו ולא הגיעו למחוז חפצם, כי נפלו עד אחד בעמדם מול אלפים אויבים שנתקבצו מכל כפרי הסביבה. איני יודע אם הייתה בצבא-הגנה-לישראל או באיזה צבא שהוא בעולם מחלקה שרכזה בתוכה יותר תפארת-אדם וגבורת תום ועושר נפשי ממחלקה זו, שתעמוד לעדקבר ה-ל"ה בהר הרצל בתולדות עמנו בשם ל"ה. הכרתי את מפקד המחלקה וכמה מחבריה, כפירי ישראל אלה מזגו בתוכם משובת נעורים, הוד עלומים, חכמה עליונה, ערגון עקידה וגבורה עזה ממות. "למות - אין דבר. אם אך יודעים בשביל מה ומדוע" –רשם אחד מהם ביומנו זמן קצר לפני נפלו. ובתוך גיבורי רוח וגוף אלה היו צעירים שנועדו להיות מאור חכמה ומדע לישראל ולגויים ואשר אבידתם אין לה שילומים לא רק להוריהם, לחבריהם ולמעריציהם, אלא גם לא לרוח ישראל סבא. במה נוקיר זכרם המבורך? לא במצבות-אבן וגם לא בספרי-זכרונות, אלא ברצון נאמן ומתמיד להידמות אליהם ככל האפשר. היצליח דורנו בזאת?

שלום, בהוקרה ובאהבה

דויד בן- גוריון

קיבוץ נתיב ה-ל"ה נוסד בשנת תשי"א (1951) סמוך להריסות הכפר בית-נטיף אשר בעמק-האלה.

הנה מוטלות גופותינו…- צילום השיר של חיים גורי

בשולי שירו המופלא של חיים גורי מסתתר סיפור מיוחד. באותם ימים שהה המשורר בשליחות ההגנה בבודפשט שבהונגריה. האסון נודע לו מידיעה קצרה בעיתון אנגלי: שלושים וחמישה יהודים נהרגו בדרך חברון. כן שמע על מותו של דני מס, חברו לקורס המפקדים בפלמ"ח. באותו לילה נכתב השיר מתוך סערת נפש רבה. דפי הנייר עליו נכתבו השורות ניצלו מהשחתה בדרך מקרה. הוא נשלח לעורך "דבר" ופורסם בעיתון.

מעניין להיווכח עד כמה התיאור הספרותי שנכתב הרחק בגולה, בלא כל ידיעה על מה שהתרחש בשדה הקרב, נאמן ותואם את המציאות כפי שעלתה בפנינו, עשרים שנה מאוחר יותר, בעדויות הערבים והקצין הבריטי. ללמדך עד כמה רוח לוחמי תש"ח עליה חונכו, אותה טפחו בשקידה ובמסירות, מוצאת ביטוי מקביל בשדה-הקרב ובתיאור הפיוטי כאחד.

קטעי קריאה

"יוצאים, יוצאים לכפר-עציון"

'יוצאים, יוצאים לכפר-עציון!' נשמע הקול, תחילה בלחש מפיו של אחד, אחר מפיו של שני ושלישי, וכבר הוא מתנגן מפיות רבים, בצלילי בטחה גברית קולנית או גם בצליל נערי רוטט קמעה, ונתלה באווירו של החדר, חשוף הקירות שבו שכובים על-גבי אלונקות, מכורבלים בשמיכותיהם, אנשי הכיתה נחים לאחר ליל המסע.

- - - - - - - - - - - - - - -

'נראה שנלך' - הלם בקולו החזי בחור גבוה שפניו רציניים ביותר, ודברו נתקבל בשתיקה - הקלה, כאילו דיבר בשם כולם ופסק את הדין. ופרצו וגאו קולות שואלים: מתי? ואיך? ומה הדרך בה נלך? ועונים: יש להקדים לצאת, העזרה דחופה, יש לצאת... כמובן... הלא מחכים לתחמושת ולציוד הרפואי... יש למהר. ואחד מ"כ, בחור גבוה ורזה, אשר פנים לו מחוטבים ועיניים לו גדולות ובוערות, שניכרת בהן התגברות על עייפות וניבט מהן עול של אחריות - כבר יושב גחון על גבי מפה, וממלמל לעצמו: 'כפרים גדולים, מאוכלסים כידוע, פה יש לעקוף, ומכאן יש להתרחק ככל האפשר, להתחמק ולהגיע...' ובזווית פיו חיוך אל רעיו, ומבטי אימון נישאים אליו.

וכבר קרבו חברים, שרבבו ראשיהם לעבר המפה: 'מה הטעם ללכת בדרך זו?' אף נמצא אחד ששתק כל הזמן ועתה אמר: 'צריך היה להחליפנו, לא ניתנה לנו די מנוחה, והדרך תהייה כנראה קשה והמשא רב'. והמ"כ השקוע עדיין במפה ונראה כלא שומע, אומר תחילה בלחש: 'באמת האנשים עייפים כל-כך, ודאי נצטרך הלילה להיכנס לקרב, והאנשים עייפים'. ובקול גובר, כמתגבר על עצמו, הוסיף: 'אין אנשים אחרים, אנחנו מוכרחים ללכת'. ולקח עיפרון והשעין המפה על גבו של ילקוט, וביד בטוחה ובכוונה רבה, כמעט בדבקות של רוך, הלך ומתח קו מהר-טוב, בדרך הולכת ומתעקלת ועוקפת כפרים ויורדת ואדיות ושבה ועולה על גבעות, ועולה ועולה עד משואות-יצחק, ושם נח העיפרון. וכל אותם שעיניהם נעוצות היו במפה והיו מלוות את מהלך העיפרון על פניה, קפאו בשתיקה, שתיקה ממושכת.

- - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - -

ניתנה הפקודה לעלות. צפופים הם עומדים באוטו, וכבר אין נראים אלא השורות האחרונות. הם פושטים ראשיהם קדימה, ועיניהם שולחות ברכת פרידה, ואומרות עוד ועוד דברים של פרידה שאין להם שיעור לעולם. רגע, המשוריינים ניתקים ממקומם, רעש, קריאות ברכה, קריאות שלום. והנה הרחיקו. רצת אחריהם, רצית להיות עימם, לעצרם, לומר עוד מילה, ונעצרת מבלי דעת. הניפות ידך אליהם, וידיהם הונפו לעומתך, מבעד המסך שהורם. והיו ידיהם מונפות, מונפות לשלום עוד זמן רב עד אשר נעלמו מעבר הדרך הפונה דרומה.

אביבה קושניר

אתא לילה

במוצאי שבת, אור לז' בשבט תש"ח, הקשבנו במעונו של חבר לחדשות מירושלים. הרדיו הודיע על קרב בדרך לגוש-עציון, שנפלו בו ארבעים יהודים, ביניהם אישה אחת (*). היינו נדהמים ולי היה ברור באותו רגע שטוביה בין החללים. נפרדתי מהמסובים בהרגשה גורלית. זכרתי את דבריו במכתבו האחרון: 'יודע אני כי המעשים שעלול אני לבצע מחר או מחרתיים יתוארו כמאד עזים'. לא עצמתי עין כל הלילה וציפיתי לאור הבוקר לעיתון 'דבר'.

כשמעתי את צעדי מחלק העיתונים רצתי לשער והרימותי את העיתון מעל פני האדמה. פתחתי קיפוליו ונזדקרו שמות החללים, ושמו של טוביה ביניהם. כמו מפולת של עולמות מתמוטטים נפלה עלי, עולמי שלי, עולמו של טוביה, ולבי חרב מצער.

ביקשתי להגיע אל מקום נפילתם בגוש-עציון, הימים ימי מצור, לירושלים נוסעים רק בשיירת מכוניות משוריינות ובליווי מגינים. בצאתנו לתחנה המרכזית בעיר בא לקראתנו אחי מרדכי, פגישתנו הייתה רוויית יגון. לירושלים לא הצלחנו לנסוע. נודע לנו שעדיין לא נקבע מועד לווייתם ומיקומה. מכפר יחזקאל באו שליחים לבקש הסכמתי להביא את טוביה למנוחת עולמים בכפר שגדל בו מילדותו. גם דודיק בני, שלמד במקווה-ישראל, בא אלי לאחר שנודע לו על נפילת טוביה עם הל"ה. בא וחזר למקווה-ישראל וציפה לידיעה. במטה הגנה הודיעו כי הל"ה יובאו לקבורה בגוש-עציון, לווייתם תתקיים ביום שני.

אילם הייתי כאבן ולא יכולתי לדבר. רק דבר אחד ביקשה נפשי; להגיע לשם ולהציץ בפניו בפעם האחרונה. אתא לילה וסיוט פקדני. בחלומי והנה באתי לירושלים ואיחרתי מועד יציאתן של המשפחות השכולות ברכב משוריין ובליווי משטרה ללוויית החללים. התחלתי לרוץ אחריהם בדרך בית-לחם המוליכה לגוש-עציון, עברתי על-פני קברה של רחל אימנו. בעיבורה של העיר ראיתי באופק ההרים את השיירה והגברתי את מרוצתי. קראתי אחריהם וקולי נתפזר בהרים ובנחלים העמוקים. בשדמות בית-לחם נפגשתי עם הכפריים, מהם היו חורשים בכרמי גפנים ואחרים באו לקראתי, אך לא שמו לבם אלי במרוצתי. התחלתי להאמין שהם אינם רואים אותי. כשהתקרבתי לשיירה הרגשתי שגם הנוסעים אינם רואים אותי, ורק אחת ביניהם זוכרת את אימו של טוביה ואותי וחושבת עלינו. הישגתי אותם בהגיעם לכפר. ראיתי אותם כשהם יורדים מהמכוניות הצבאיות הגדולות וכולם מביטים על סביבם ומחפשים את יקיריהם. עברתי על פניהם וגם א' לא ראתה אותי ולא הרגישה בבואי, ונתחזקה בי אמונתי שאני רואה ואינו נראה. ראיתי שאנשי המקום עסוקים בהכנת הלוויה, ובני המשפחות עומדים יחדיו קודרים ודמומים.

ראיתי בית סגור ואנשים נכנסים ויוצאים. נכנסתי אחריהם וראיתי את גוויותיהם מוטלות מכוסות סדינים לבנים, בשורה ארוכה. ליד כל אחד מהם הוצב שלט קטן ושם של חלל רשום עליו, ונרות דולקים למראשותיו. רב זקן שזקנו הלבן יורד על מידותיו ופניו ענוגים ורוחניים עומד בפינת האולם ושפתיו נעות ומתפללות. עברתי על השורה הראשונה ועמדתי על-יד השם היקר. בני המשפחות היו מחפשים את השמות. אב אחד התיישב לרגלי גופת בנו וקרא פרקי תהלים. במקום אחר כרע אב ליד גופת בנו ושוחח עמו כדבר אל בנו החי.

כל מבוקשי היה לחזות את פניו. א' כרעה ליד טוביה והליטה פניה בידיה ובכתה מאד. חרדתי לה פן תתמוטט. אנשי המקום התחילו נושאים אותם בשורה ארוכה אלי קבר האחים שכרו בשיפולי הגבעה. הייתה שעת דמדומי יום חורף, השמש שקעה בלהבות עננים, ובני המשפחות נדרשו לחזור לירושלים. ראיתי אותם עולים במכוניות, ואני לא נצטרפתי אליהם, נשארתי כרואה ואינו נראה. חיכיתי עד שאנשי המקום כיסו את הקבר הגדול והיקר. כשהם חזרו עם כלי עבודתם ונשקם, נדבקתי לתל העפר וגעיתי בבכי. בני ביתי העירוני. רעייתי מסכה לי סמים להרגיעני ואמרה: 'עוד מעט נצא לירושלים, ניסע עם המשפחות השכולות לגוש-עציון...'

שמעון קושניר, אביו של טוביה

"האיריסים עודם פורחים"

(*) הידיעה הראשונה שהגיעה ממקורות ערביים כללה נתון מוטעה שבין הולחמים שהפלו בקרב הייתה גם אישה (יוחנן בן-יעקב).

"למלא מקום הנופלים"

"בתחילתה של מלחמת-העצמאות, נשארתי בתפקיד מסוים בהר-הצופים, שכותר ונותק מירושלים למשך שלושה ימים. כשחזרתי העירה למדתי על סוד נפילתם של שלושים וחמשת חבריי ליחידה בדרכם להגנת גוש-עציון. הרגשתי עצמי מיותר בעולמו של הקדוש-ברוך-הוא, ולא ידעתי למה אני עדיין מהלך זקוף. אמרתי אז לעצמי, שאם הותיר הגורל זה או אחר מאיתנו, לא עשה זאת אלא כדי שנהא אנו שוקדים על עשייתה של אומה זו יאה למסירותם של בניה.

גם עכשיו שבה ועולה בי אותה הרגשה, אותו כוח מדרבן האומר לנו שלא תרפינה ידינו, שנהא מכפילים מאמצינו למלא מקום הנופלים. לבנות עתיד טוב יותר ומזהיר יותר שיהא ראוי לקורבנם של צעירים, קדושים וטהורים..."

(קטע ממכתבו של פרופ' עמוס דה-שליט ז"ל למשפחתו של עמרי טחובר הי"ד, שנפל בעת מילוי תפקידו בצה"ל. פורסם ב'מדע' יד - ד, אלול תשכ"ט).


בניית אתרים