סרט של הל"ה - אגדת הל"ה

 

אבי, יגאל בוטרימוביץ ז"ל, היה פלמחני"ק בפלוגה ח' שהייתה מוצבת במעלה החמישה. בערב יום שלישי ג בשבט תש"ח הוא נבחר לצאת יחד עם חבריו לפלמ"ח ולחי"ש כדי להחיש סיוע לגוש עציון המכותר.

הם טעו בדרכם, חזרו לסמינר המורים בבית הכרם, ועם ערב יום רביעי (אחרי שחלק מהלוחמים הוחלפו) הם יצאו במשאיות להר טוב משם היו אמורים לצעוד פעם נוספת לעבר הגוש.

במסדר היציאה הסתבר שנשקם של אבי וחברו הטוב קאשוולה ז"ל (שנהרג זמן קצר לאחר מכן בקרב על הקסטל) לא הגיע ולמרות מחאותיהם השניים נשארו מאחור.

 

אחי ואני גדלנו על סיפור הל"ה. אני זוכר את אבי אומר לא פעם שחייו ניתנו לו במתנה ומספר לנו על חבריו שנהרגו. עד סוף ימיו הוא חי ברגשי אשמה על כך שלא יצא למשימה ונותר בחיים.

 

במשך השנים שחלפו, וזאת לצערי הרב, נוכחתי לדעת שסיפור גבורתם של השלושים וחמישה הולך ונשכח והדור הצעיר אינו יודע דבר וחצי דבר על סיפור מופלא זה. נדרתי לעצמי נדר שאעשה ככל יכולתי להנציח את הסיפור העצוב הזה למען חבריו המתים של אבי.

 

קרוב לשבע שנים עבדנו, אודט האישה שלי ואני, על הפקת הסרט. השקענו בו זמן רב, מאמץ, משאבים כספיים והרבה אהבה. יום הצילומים הראשון (כמה סימבולי) היה באותו יום בו בוצע הלינץ' של שני חיילי המילואים ברמאללה. במשך חמש שנים ראיינו ותיעדנו כל מי שהיה קשור לל"ה בדרך זו או אחרת. מהמשורר חיים גורי שכתב ממרחקים על חבריו המתים את השיר 'הנה מוטלות גופותינו, דרך הנשיא לשעבר יצחק נבון ששירת אותה תקופה בש"י, הנשיא לשעבר עזר ווייצמן שטס יחד עם הטייס אלי אייל כדי לחפש את המחלקה, דרך רבים וטובים אחרים, ועד לאלמנתו ואחיו של הבמאי מיכה אבני שבנדיבותם נתנו לנו חומרים יקרי ערך מסרט שמיכה ז"ל ביים בשנות השבעים על הל"ה ומעולם לא הוקרן.

עד היום לא אשכח עד כמה התרגשתי כאשר שוחחתי עם מזכירתו של צביקה זמיר שהייתה נוכחת בחדר בה סוכם על מסלול היציאה בלילה השני. ימים הסתובבתי וראיתי בעיני רוחי כיצד דני מס, רעננה וצביקה כורעים על המפות. שלא לדבר על ההתרגשות העזה שתקפה ולא הרפתה ממני כאשר הוצג בפני שיר הלל על 'קרב צוריף' שכתב משורר חברוני שנטל חלק בקרב ובו הוא מפאר ומקלס את גבורתם של בני צוריף ובעיקר את גבורתו של מפקדם הנועז – איברהים אבו דיה (שלאחר מכן הפך ליד ימינו של עבד אל קאדר חוסיני ופיקד על הקרב בקטמון).

שיר זה הבהיר לי עד כמה הקרב היה אירוע מחולל וחשוב גם בתודעה הפלסטינית.

 

במהלך תקופת התיעוד שני עדים חשובים נפטרו. האחד – ישראל עמיר (זבלדוביץ) ז"ל שהיה מפקד מחוז ירושלים בהגנה, השני אורי גביש ז"ל, סייר החי"ש שחזר מהדרך יחד עם ישראל גפני ז"ל ומשה חזן יבד"ל.

עם אורי התיידדתי במיוחד והוא סיפר חזור וספר על הרגעים הקריטיים (מבחינתי האישית) במסדר היציאה בהם הגורל התערב לטובת אבי (וכמובן לטובתי שלי) ודני מס פקד עליו ועל חברו להישאר מאחור.

גם המפגש עם מא"ז הר טוב, רפאל בו ארויה, היה מאוד מרגש מבחינתי, הואיל והסתבר שאבי רצה לקחת את נשקם של השלושה שחזרו מהדרך ולנסות ולחבור אל השלושים וחמישה. אבל, שוב, הגורל התערב ורפאל פקד על אבי להישאר בהר טוב.

 

במהלך שנות התיעוד אחד הדברים שעוררו את סקרנותנו במיוחד היה סיפורו של הקצין הסקוטי האמיש דוגין שפיקד על משטרת חברון באותה תקופה והביא לקבורה בגוש את גופות החללים.

דוגאן מת ב 1971 (על כך בהמשך) ומדבריו התברר שהוא אסף בין 15 ל 17 דפים מגואלים בדם שלדעתו היו אלו מכתבים שחלק מאנשי המחלקה הותירו אחריהם – יתכן צוואות אשר נכתבו במהלך הקרב. בעוד שהוא זכר בבירור דפים אלו הוא לא ידע לספר מה עלה בגורלם.

במשך שנים משפחות הל"ה ניסו לאתר מכתבים אלו ללא הצלחה. דברי דוגאן שלהבו את דמיוננו וגמרנו אומר יחד עם דייב צוובנר (אחיינו של דויד צוובנר ז"ל החובש) לנסות ולמצוא את המכתבים הללו. חשבנו שאולי החיפוש צריך להיעשות מעבר לים דווקא.

וכך יצאנו, אודט האישה שאיתי ואני, למסע מרתק שהביא אותנו עד לפתח ביתו של דוגאן באדינבורו בירת סקוטלנד. למרות הזמן הרב שחלף הצלחנו למצוא את הכומר שהביאו לקבורה, את פרד חברו הטוב ביותר (שניהם כבר זקנים מופלגים הנושקים למאה שנים), את אחיו הצעיר ממנו ושלושה מאחייניו.

קיונו שאולי נצליח למצוא רמז שיוביל אותנו אל הדפים האבודים אך התקווה התבררה כתקוות שווא.

לא וויתרנו ומשם נסענו לארכיונים בקיו גארדן, אוקספורד ובריסטול. גילנו ועברנו על שמונת אלפים (!) תיקים אישיים של שוטרי המנדט הבריטי בפלסטינהמתוך תקווה למצוא שוטר שהיה מוצב במשטרת חברון בינואר 1948. חשבנו שאולי נצליח לעלות, אם מזלנו יתמזל עלינו, על אחד מהשוטרים שסייעו להעלות את גופות השלושים וחמישה למשאיות כדי להביאם לכפר עציון.

לשמחתנו מצאנו שישה שמות ששרתו בחברון בזמן האירוע. שניים נפסלו מיד בגלל גילם המתקדם (היו צריכים להיות היום בני מאה ושלושים בערך) כך שנותר לנו לנסות ולאתר את ארבעת הנותרים.

דרך עמותת 'החבר'ה הוותיקים והטובים של משטרת המנדט' (אני לא צוחק, זה אמיתי, אם כי אולי אני חוטא בתרגום המילולי של שם העמותה) הפצנו את בקשתנו. לאחר מספר חודשים תשובה אחת בלבד חזרה אלינו מאוסטרליה. מזלנו לא שפר עלינו - הבחור היה באמצע ינואר בחופשה בירושלים והוא רק שמע במעומעם על הפרשה.

 

לעומת זאת, על האמיש דוגאן שהיה ידיד לעמנו גילנו דברים מדהימים ששווים סרט בפני עצמו – בשנות השישים הפך לסוכן בשירות הוד מלכותה, נהג להתחפש כערבי ונעלם לתקופות ארוכות, וכנראה נרצח בעת משימה סודית על סיפון אוניה מול חופי גיברלטר.

 

חומר תיעודי רב הצטבר בידינו אך לא יכולנו להמשיך ולממן את ההרפתקה הזו מכספינו. לפני כשנה וחצי, אורי קושניר (אחיו של טוביה קושניר ז"ל) יצר לנו קשר למשפחות צוקרמן ואלכסנדר – קרוביו של סאלי פנואלי ז"ל סייר הפלמ"ח. הם הסכימו לסייע בהפקת הסרט כך שיכולנו לצרף אלינו במאי צעיר ונמרץ בשם רני מגר ויחד אתו עשינו תפנית רצינית במבנה הסרט. כל אותן עשרות קלטות מצולמות הנחנו בצד, עליהן ערמנו גם את כל המסמכים שצברנו במשך השנים, והחלטנו שאם כל קהל היעד שלנו הם הצעירים הרי שהסרט חייב לדבר בשפתם. לא עוד סרט תיעודי אלא סרט שיש בו רגעים תיעודיים אבל הסיפור מסופר בו בצורה אחרת לחלוטין.

 

אז זהו. הסרט הזה מונח לפניכם. אורכו כחצי שעה וכולנו גאים בו.

ברצוני לציין את עזרתם הנדיבה של דייב צוובנר, אורן מס, רפאל בן ארויה, יוחנן בן יעקב, פרופסור אלון קדיש,מועצת ובית ספר שדה כפר עציון, מפעל הפיס, ועוד רבים וטובים כרעננה וצביקה זמיר.

ובעיקר בעיקר משפחות אלכסנדר וצוקרמן – בני משפחתו של סייר הפלמ"ח סאלי פנואלי, שנתנו את מירב התקציב ובייחוד בייחוד את קובי אלכסנדר שבלעדיו לא היינו מגיעים עד הלום.

 

עתה אנו עוסקים בהפצתו. אנחנו עושים כל מאמץ והופכים כל אבן כדי להחדיר את הסרט למערכות החינוך הן בצבא והן בבתי הספר התיכוניים. נשמח לכל מי שיסייע בידינו להמשיך ולפעול כדי שסיפור גבורתה של 'מחלקת ההר' לא יישכח ובני הנוער של ימינו יישאו את זכרם של השלושים וחמישה בגאון.

עלות הסרט: 53 ש"ח

  פרומו

לרכישת הסרט


בניית אתרים