אתרים בדרום הר חברון / דוד עמית

אתרי האזור:

זיף-

תל כיפתי, המתנשא מעל סביבתו המישורית לגובה של 880 מ' מפני הים. התל מזוהה עם העיר הקדומה זיף, הנזכרת לראשונה בתיאור נחלת שבט יהודה (יהושע, ט"ו,נ"ה). העיר בחלקו של בכור כלב, מישע, "הוא אבי זיף" (דברי הימים א', ב', מ"ב). המקום וסביבתו, המכונה מדבר זיף, נזכרים בפרשת נדודי דוד בברחו מפני שאול: " וישב דוד במדבר  במצודות וישב בהר במדבר זיף, ויבקשהו שאול...ודוד במדבר זיף... (שמואל א',כ"ג, י"ד-ט"ו,וראה המשך בפרק וכן פרק כ"ו כולו) ;"בבוא הזיפים ויאמרו לשאול: הלא דוד מסתתר עמנו" (תהילים, נ"ד, ב'). העיר נמנית עם 15 הערים שביצר המלך רחבעם כדי להגן על ממלכת יהודה (דברי הימים ב', י"א, ח').

המקום נזכר, כבדרך אגב, גם במשנה: "דבש הזיפין" (מכשירין, ה',ט'), ובתלמוד דנים במשמעות השם- "ריש לקיש אומר: על שם מקומו" (בבלי, סוטה, מ"ח, ב').

בספר ה"אונומסטיקון" (ספר השמות המופיעים במקרא) שחיבר אבסביוס- אב כנסייה מקיסריה- במאה הרביעית, נזכר. "... והוא היום זיף- כפר בדרומא, בגבול בית גוברין אצל חברון מזרחה רחוקה ממנה בשמונה מילים".

על התל נמצאו חרסים מן התק' האלה: הישראלית, הפרסית, ההלניסטית, הרומית והביזנטית (היא תקופת המשנה והתלמוד) וימי הביניים יצוין כי בחלק ניכר מתלי יהודה נתגלו ידיות של קנקנים מתקופת בית הראשון, מוטבעות בחותם הנושא את המלה "למלך" בצירוף אחד מתוך שמות ארבע ערים, ובהם זיף.

בפסגת התל אפשר להבחין בשני קוי חומה משוערים.

למרגלותיו מצויים שרידי בניינים ומתקנים חקלאיים מתקופת המשנה והתלמוד. כן נמצאו כאן ארונות קבורה, מעוטרים בכתובות ובציורים (בהם ארון יהודי, המצוי כיום במוזיאון הארכיאולוגי בחברון). ממזרח לתל מצוי שטח חורבות גדול, הנקרא חורבת זיף, ובו בורות מים, שרידי מבנים רבים, בריכות מטויחות ומערות קבורה. במקום נאספו חרסים מהתקופה הביזנטית ומימי הביניים.

אשר לימינו- עד מלחמת ששת הימים שימש התל כמוצב צבאי ירדני וממערבו, במחנה הצבאי הסמוך לכביש, שכנה יחידת שריון ירדנית.

 

יטה-יוטה-

הכפר יטה- הוא יוטה הקדומה- שוכן בגובה 835 מ' מעל פני הים. זהו הכפר הגדול והמרכזי באזור והוא ראוי להיקרא "עיר", שכן את ענייניו מנהלת כיום עיירה. הכפר שוכן על צומת דרכים חשוב: לחברון, לכרמל ומעון, לסמוע ולכביש חברון-באר שבע. הכפר ו"בנותיו" מונים כ15,000 תושבים, המחולקים לשישה בתי אב (חמולות). שטחיו החקלאיים משתרעים על 100,000 דונם ויותר וכוללים גידולי דגנים, קטניות, ירקות בעל ומעט מטעים. בצד גידולי הפלחה, מהוה גידול הצאן ענף פרנסה עיקרי.

הכפר שומר בשמו על שם היישוב הקדום ששכן כאן-יוטה, הנזכרת לראשונה כעיר בנחלת שבט יהודה (יהושע, ט"ו, נ"ה). יוטה ו"מגרשיה" נמנים עם רשימת הערים שנתנו בני יהודה לשבט לוי (יהושע, כ"א,ט"ז). במקורותינו אין זכר ליוטה בתקופת המשנה והתלמוד, אך מקור נכרי בן אותה תקופה- ה"אונו-מסטיקון" של אבסביוס- מזכיר את המקום כ"כפר גדול מאד של יהודים, שמונה עשר מיל מבית גוברין לדרום, בדרומא" (מספר 545).

השרידים הארכיאולוגיים במקום דלים לעומת אלה שבכפרים הסמוכים. נמצאו כאן חרסים מן התקופה הרומית והתקופה הביזנטית ושברי פריטים ארכיטקטוניים, שעיטרו במקורם את בתי העיירה היהודית יוטה ומשולבים כיום בדירות בתי הכפר הערבי. נראה כי העדרם של חרסים מן התקופה הישראלית על פני השטח נובע מכך ששכבות היישוב בתקופות המאוחרות יותר כיסו לחלוטין על שרידי היישוב המקראי.

על סמך עדויות שאסף בכפר ובסביבתו, הניח הנשיא המנוח יצחק בן צבי, כי שלוש מתוך שש החמולות בכפר, הנמנות עם ה"מחמרה", מוצאן משבט יהודי שישב בארץ חיבר (בחצי האי ערב). לדעתו, הן נקראות על שם אביהן הקדום- "מחימר", אשר עלה מן המדבר עם בני שבטו וכבש את הכפר, כנראה במחצית השנייה של המאה השמונה עשרה (יצחק בן צבי, "שאר ישוב", עמ' 407 ואילך).

 

חורבת כפר עזיז-

חורבה בגובה 765 מ' מעל פני הים, כחצי ק"מ מדרום לכפר יטה. נקראת בערבית חרבת אל-עזיז. כאן שכן בתקופת המשנה והתלמוד כפר עזיז, הידוע כמקום מושבו של התנא המפורסם רבי ישמעאל: "מערה שהל ר' יהושע אצל ר' ישמעאל לכפר עזיז והראהו גפן מודלה על מקצה תאנה..." (משנה, כלאים, ו',ד'). אזור מגוריו של תנא זה נזכר במשנה במקום אחר: "רבי ישמעאל שהיה סמוך לאדום" (כתובות ה',ח'). מקור זה מלמד על כינויו של האזור באותה התקופה, כפי שמסביר התלמוד: "מהו סמוך לאדום?- לדרומא" (ירושלמי, כתובות, ל',ב'). במקום נאספו חרסים מן התקופה הרומית והתקופה הביזנטית, המאשרים את זיהויו ככפר עזיז. כן ניכרים בחורבה שרידי מבנים, גתות ובית בד בתוך מערה. בולטים במיוחד שרידים של מבנה ציבורי מרכזי בעל עמודים. החוקר מאדר, בראשית המאה, תיארו ככנסייה נוצרית, ואילו בסקר שנערך במקום בתשכ"ח הועלתה האפשרות, כי זהו בית כנסת יהודי עתיק. רק חפירה ארכיאולוגית תוכל להכריע בסוגיה זו. כיום שוכנות בחורבה משפחות מן הכפר יטה.

שקדיות באזור זיף, דרום הר חברון כרמל-

שטח חורבות נרחב, סביב מעיין ובריכת מים גדולה, בגבול מדבר יהודה. גובהו כ-800 מ' מעל פני הים. שמו הערבי- חרבת כרמיל- שיבש אך במעט את שמו העברי הקדום: כרמל.

כרמל הייתה עיר בנחלת יהודה (יהושע, ט"ו, נ"ה). היא נזכרה בימי שאול: "ויוגד לשמואל לאמור: בא שאול הכרמלה והנה מציב לו יד" (שמואל א', ט"ו,י"ב). פרק מאלף על המקום כיישוב חקלאי בספר המדבר, על הווי החיים בו ובסביבותיו ועל "סל המזונות" של תושבי האזור, ניתן ללמוד מפרשת דוד ונבל הכרמלי: "ואיש במעון ומעשהו בכרמל" (שמואל א', כ"ה, וכדאי לעיין בפרק כולו על רקע הנוף). גם אחד מגיבורי דוד- חצרי הכרמלי- מוצאו מכאן (שמואל ב', כ"ג, ל"ה).

לבד מחשיבותה החקלאית של כרמל, כמשתקף במקרא, רבה הייתה חשיבותה הצבאית בכל הדורות, ואף זאת הודות למעיין שבה- מקור מים יציב על גבולה מדבר השחון. כפי הנראה, כבר בתקופת המקרא שימשה כרמל תחנה מרכזית בדרך החשובה שירדה מחברון לנגב ולאדום, היא "דרך אדום" הנזכרת בתנ"ך.

בתקופה הרומית הוקמה במקום מצודה עורפית בקו ביצורי הגבול- "הלימס הפלשתינאי". לידה היה צומת דרכים שממנו ירדה הדרך הראשית דרומה ודרך משנית מזרחה, אל מדבר יהודה. מעניין כי סמוך למצודה ולמשמר הצבא שכן "כפר של יהודים", כדברי ה"אונומסטיקון" של אבסביוס (בערך "זיף", מס' 465. ועוד על כרמל: שם, מס' 611 ומס' 953).

אף בימי הצלבנים נבנתה כאן מצודה, שחלשה על הדרך לנגב ולאדום. במאה ה-12 שימש המקום גם כבסיס מרכזי לצבא הצלבני נגד הצבא הערבי של צאלח א-דין.

בתל המזרחי- שלוחה מוגנת בגאיות- נמצאו שרידי חומה וחרסים מכמה תקופות: הכלקוליתית (שרידים מועטים), הישראלית, ההלניסטית, הרומית והביזנטית. כאן מזהים את כרמל המקראית. בחורבה המערבית (מדרום לבריכה) נמצאו שרידי כנסייה ביזנטית ועליהם שרידי המצודה הצלבנית. נמצאו כאן חרסים מן התקופה הרומית, מן התקופה הביזנטית ומימי הביניים. כ-250 מ' מדרום לחורבה המערבית מצויים שרידי כנסייה אחרת וסמוך להם מערה ובה בית בד קדום. במצוק סלעי, בגיא הנמצא בין שני תלי החרבות, מצוי מעיין, שלו מספר נביעות קטנות. המעיין נובע בסלעי הגיר הקשה מתקופת הטורון (על גבי שכבת ה"מלכה") ומימיו נאספים בצינור ומשמשים לשתייה. סמוך למעיין בריכה גדולה (25 מ'X32 מ'X7 מ'). בניינה הנוכחי מתקופת המנדט הבריטי, אך ראשיתה קדומה. מימיה משמשים להשקיית עדרי צאן. מצפון מערב לבריכה ולמעיין נמצאו בתי קברות קדומים, ובהם מאות "קברי פיר" וקברי כוכים מן התקופה הכנענית, התקופה הרומית והתקופה הביזנטית.

כיום שוכנות בחורבת כרמל משפחות שמוצאן מהכפר יטה ופרנסתן על מרעה צאן, גידולי פלחה ומעט מטעים וירקות בעל. התיישבות זאת מקנה למקום אופי של "כפר בת" קבוע.

מעון- תל כיפתי נישא, השולט על סביבתו. גובהו 863 מ' מעל פני הים. בערבית נקרא המקום חרבת מעין, והוא מזוהה עם העיר הקדומה מעון שביהודה.

העיר נזכרת לראשונה ברשימת ערי יהודה (יהושע, ט"ו, נ"ה). אל מדבר מעון, הסמוך לעיר, הגיע דוד כאשר ברח מפני שאול וכאן ערכו שאול ואנשיו מרדף אחר דוד ואנשיו: "...ודוד ואנשיו במדבר מעון...וילך שאול ואנשיו לבקש ויגידו לדוד וירד הסלע וישב במדבר מעון וישמע שאול וירדף אחרי דוד במדבר מעון..." (שמואל א', כ"ג, כ"ד- כ"ה). במעון היה ביתו של נבל הכרמלי: "ואיש במעון ומעשיהו בכרמל" (שמואל א', כ"ה, ב'). אין במקורות עדות על יישוב במעון בתקופה מאוחרת יותר, פרט לרמז אפשרי על יישוב יהודי לאחר חורבן הבית השני: "וכבר היה רבן יוחנן בן זכאי עולה למעון יהודה" (מכילתא דרבי ישמעאל, פרשת יתרו. יש הסבורים שצריך לקרוא "אמאוס" ולא "מעון"). במקום נאספו חרסים מהתקופות האלה: הכנענית הקדומה (מעט), הישראלית (בתוכם ידיות עם טביעות חותם "למלך"), ההלניסטית, הרומית, הביזנטית וימי הביניים. נראה כי היישוב הקדום יותר התרכז בצפון הפסגה ובמזרחה ואילו במדרון המערבי שכן היישוב בתקופה הרומית ובתקופה הביזנטית. במקום שרדו חציבות בסלע, שרידים של מבנה גדול ו"ים" של בית בד. כיום גרות במדרון הצפוני של התל משפחות אחדות שמוצאן מהכפר יטה, ופרנסתן על מרעה צאן וגידולי פלחה.
 

חורבת רבוד-דביר-

חורבת רבוד שוכנת על תל גדול ותלול, בגובה 650 מ' מעל פני הים, כ-4 ק"מ מצפון מזרח לכפר ד'הריה. סמוך לכביש חברון- באר שבע. התל מצוקי ותלול ומוקף משלושה עבריו באפיקו של נחל חברון, המנתק אותו מסביבתו. רק בפינתו הדרומית מזרחית הוא מתחבר, באוכף צר, אל רמת ההר הסמוכה. בתל זה מזוהה העיר המקראית דביר.

דביר הייתה עיר כנענית מרכזית בהרי יהודה. המקרא מתאר בפירוט רב את כיבושה בידי בני ישראל: "וישב יהושע וכל ישראל עמו דברה וילחם עליה וילכדה ואת מלכה ואת כל עריה ויכום לפי חרב ויחרימו את כל נפש בה לא השאיר שריד" (יהושע, י', ל"ח- ל"ט, וראה גם יהושע, י"ב, י"ג). גם את הענקים אשר ישבו בדביר ובערים אחרות בהר יהודה הכרית יהושע (יהושע, י"א, כ"א). בהמשך הספר צוין שמו של המפקד הכובש: עתניאל בן קנז. בזכות כיבוש זה  ניתנה לו עכסה בת כלב לאשה (יהושע, ט"ו, ט"ו- י"ט; שופטים, א', י"א- ט"ו).

שם גם מצוין: "ושם דביר לפנים- קרית ספר".

דביר נזכרת בתיאור נחלת שבט יהודה במחוזות ההר הדרומיים ושם היא מכונה גם "קרית סנה" (יהושע, ט"ו, מ"ט). דביר ו"מגרשיה" ניתנו לשבט לוי כאחת מערי הלויים בנחלת יהודה (יהושע, כ"א, ט'; דברי הימים א', ו', מ"ג). במקורות שלאחר חורבן הבית הראשון לא נזכר עוד שמה של דביר.

על פי הכתוב בתנ"ך, יש לאתר את דביר בדרום הר חברון. לאור זאת הוחל לפני כמאה שנה בניסיונות לזהות את התל הקדום של העיר. הצעת הזיהוי המקובלת ביותר הייתה בתל בית מרסים (הציע זאת אולברייט, בשנת 1924). הממצאים הארכיאולוגיים אמנם אישרו הצעה זו, אך חולשתה הייתה בכך שהתל אינו שוכן בהר אלא בשפלה. לפיכך הועלו הצעות אחרות, שהתאימו יותר מבחינה גיאוגרפית, אך חיכו לאישורן הארכיאולוגי. עם אלו נמנתה ההצעה לזהות את דביר ברבוד (הציע זאת גאלינג, בשנת 1954).

חורבת רבוד,בניגוד לאחרות, נמצאה מתאימה, לאור סקר ארכיאולוגי בשנת תשכ"ח (1968) ובקיץ תשכ"ט (19שלג ברכס מעון, דרום הר חברון69), שנערכו בה בהתנהלותו של דוקטור משה כוכבי. בעקבות זאת מקובל כיום על רוב החוקרים כחורבת רבוד היא תל דביר. על פני שטח התל נראים כיום שרידים מועטים. הבולטים שבהם הם שרידי חומות העיר משתי תקופות קיומה: התקופה הכנענית והתקופה הישראלית.

אורך החומה הישראלית מגיעה ל- 900 מטר בקירוב. מן החומה הכנענית שרדו קטעים אחדים בלבד, במורד הצפוני. ייתכן כי על חלקיה האחרים כיסתה החומה הישראלית. נראה, איפה, כי היא הייתה ארוכה יותר (כאלף מטר לפחות). מכאן, ששטח התל המוקף חומה בתקופה הישראלית היה כ-50 דונם, לעומת כ-60 דונם בתקופה הכנענית.

בחלקו הגבוה והחשוף של התל, התופס את רוב שטחו, כמעט שלא נותרו שרידים, בשל סחף מי הגשמים והעיבוד החקלאי. המבנה היחידי הנראה כאן הוא מצד דרומי קטן, שקירותיו שרדו עד לגובה ניכר. רק בצדו הדרומי של התל, במקומו של הכפר הנוכחי חרבת רבוד, נותרו מעט שרידים מן העיר הישראלית. שרידי החומות ניכרים כאן יפה. פני הקרקע יוצרים בצד זה מעין אמפיתיאטרון טבעי. נראה כי במרכזו היה השער, שאליו עלתה הדרך הקדומה מן האוכף הסמוך. על פני השטח נראים חרסים רבים, מתקופת היישוב העיקריות בתל.

המדרון המערבי של התל הוא חלקו היחידי שנותר לפליטה. כאן חפרו הארכיאולוגים שתי תעלות בדיקה (שמולאו שוב עפר, עם גמר החפירה), כדי לעמוד על מבנה השכבות הארכיאולוגיות. הממצאים הארכיאולוגיים ממחישים את עדות המקרא ומוסיפים עליה. עולה מהם, כי דביר הכנענית- אחת מערי ה"ענקים"- הוקמה בשנת 1400 לפנה"ס (תקופת אגרות אל-עמרנה, בקירוב). שרידיה נתגלו בארבע שכבות יישוב ובבית הקברות העשיר בממצאים

(גבעה שמדרום מזרח לתל). לא ייפלא, אפוא, כי דבר כיבושה של דביר, במבצע הגבורה של עותניאל בן קנז, נזכר בהרחבה במקרא.

אגב, גם הסיפור המקראי על מקורות המים שבאזור- גולות עלית וגולות תחתית, שכלב נתן לבתו עכסה, אשת עתניאל- מומחש היטב בקיומן של שתי בארות, יחידות כמעט באזור, כ-2.5 ק"מ מצפון לחורבת רבוד: ביר עלקה אל-פוקאני (העליון) וביר עלקה אל-תחתני (התחתון). בתל עצמו נאגרו מי גשמים בבורות, ואחד מהם נראה עד היום. לפי העדות האריכאולוגית, התיישבו בני ישראל בדביר מיד לאחר כיבושה, אך מיישוב זה שרד מעט.

בתקופת המלוכה הייתה דביר מן הערים הגדולות והחשובה ביהודה, כחברון שמצפונה וכלכיש שממערבה.

במסע החורבן של סנחריב, המתואר ללא פירוט שמות הערים (ראה מלכים ב', י"ח, י"ג; דברי הימים ב', ל"ב, א') נחרבה העיר, כפי שמסתבר מן השרידים שנמצאו בחפירה.

דביר שוקמה במאה השביעית לפנה"ס ולחומתה המוצקה נוספו מגדלים פנימיים- להרחבה ולחיזוק. כאשר עלה נבוכדנצר מלך בבל על הרי יהודה, בימי המלך צדקיהו, נכשבה דביר ונחרבה סופית. אחרי התקופה הישראלית שוב לא התקיים בה יישוב עירוני. שרידי היישוב כפרי מן התקופה הפרסית והתקופה ההלניסטית וכן המצד הקטן, בן התקופה הרומית, חותמים את תולדות המקום בימי קדם.

כיום שוכן בחורבת רבוד כפר קטן, המאוכלס משפחות שמוצאן מן הכפר הגדול דורא- אדוריים. (קרא בהרחבה: מ' כוכבי, "חורבת רבוד- היא דביר", מתוך: חפירות ומחקרים, המכון לארכיאולוגיה, תל אביב, 1973;.

  למצגת מסיור בדרום הר חברון


בניית אתרים