ישעיהו יחיאלי אלון שבות- חלק ב

ישעיהו יחיאלי אלון שבות- חלק ב

 

ישיבה בכפר עציון

התחלנו טירונות במחנה 80, והיינו שם במשך ארבעה חודשים. לראש השנה קיבלנו גלויה מחנן פורת: "שנה טובה בשם כפר עציון". הגלויה שמורה אצלי עד היום. בג' בכסלו תשכ"ט עלינו על אוטובוס קו 440 מירושלים, והגענו ביום קר, גשם זלעפות, לכפר עציון. חנן פורת הגיע לתחנת האוטובוס והוביל אותנו לניסאן [מבנים צבאיים ירדנים ששימשו את ראשוני כפר עציון- נ.פ.] שהוכשר לבית מדרש. הרב עמיטל לא הגיע אתנו ואת שיחת הפתיחה של ישיבת הר עציון נתן חנן פורת, והיא הייתה מרגשת מאוד. חנן אמר: "זכאים הרי חברון שיישמע בהם קול תורה". הוא גם נהג לצטט את הפסוקים מספר חגי: "גדוֹל יִהְיֶה כְּבוֹד הַבַּיִת הַזֶּה הָאַחֲרוֹן מִן הָרִאשׁוֹן אָמַר ה' צְבָ-אוֹת וּבַמָּקוֹם הַזֶּה אֶתֵּן שָׁלוֹם", וטען שעל קבריהם של הרוגי המלכות שנפלו על הגנת גוש עציון יש להקים ישיבה שיישמע בה קול תורה.

הגיע עת תפילת המנחה, ולא ידענו באיזה נוסח להתפלל. התקשרנו לביתו של הרב עמיטל, ושאלנו אותו באיזה נוסח ראוי שנתפלל. הוא ענה לנו: 'אתם זה הישיבה. תחליטו אתם'. החלטנו שמתפללים לפי נוסח החזן. מאז ועד היום, בכל המוסדות והיישובים שיצאו מישיבת הר עציון - באלון שבות, בכרמי צור, בישיבת ההסדר בירוחם- מתפללים לפי נוסח החזן. היום אני מבין שההחלטה שלו שלא להיות ביום הראשון של הישיבה הייתה צעד מתוכנן, צעד שהוא חזר עליו בלא מעט צמתים בהמשך. הוא ידע שהתלמידים יתפסו אחריות על הקמת הישיבה רק אם הם ירגישו שהיא ממש שלהם, והם אלו שקובעים בה את המסורות וההחלטות.

 

אלון שבות

בתחילה אמרו לנו שהישיבה תשהה בכפר עציון כשלושה חודשים, ולאחר מכן תעבור ליישוב הקבע, שלא היה ברור היכן הוא עתיד להיות. שלושת החודשים חלפו עברו, ואנשי בית ספר שדה התחילו ללחוץ עלינו לפנות את המבנים, שהיו מיועדים לאכסניית נוער שליד בית ספר שדה. החלו לעלות רעיונות שדברו על מעבר זמני של הישיבה למרכז שפירא. התלמידים חששו שאם יעזבו את הגוש יתכן שלא יחזרו, והודיעו שיתגוררו באוהלים ליד האלון הבודד. הייתה גם תכנית שדיברה על הקמת יישוב באזור חטמ"ר עציון של היום, במגורי הקצינים הירדנים הנטושים. בסופו של דבר בקיץ תשכ"ט אישרה ממשלת ישראל בדחיפתו של השר יגאל אלון את הקמתה של הישיבה בגבעת העץ, ועל פי בקשתו של מושקו נוספה להצעה גם הקמתו של מרכז אזורי באזור.

המבנים הציבוריים הראשונים של הישיבה, עלו אל הקרקע במיקומו הנוכחי של סניף בני עקיבא באלון שבות ומכון צומת, ולידם מגורי הסגל ומגורי התלמידים. אלו היו שבעה-עשר מבנים של אשטרום: הכינו את תשתית הרצפות במקום, ומנוף היה מרים את הקירות שהיו מורכבים במפעל 'אשטרום' ומחבר אותם לרצפה. בניגוד לרוב המבנים הללו, שהיו מחופים באבן ירושלמית, המבנים הראשונים דווקא חופו בחלוקי נחל. מסתבר שבמקור המבנים היו אמורים להגיע להיאחזות נח"ל בבקעת הירדן, ולכן יצרו בוניהם בידוד טוב מהחום, על ידי חלוקי הנחל. הביאו ממש מחנה של היאחזות נח"ל בשלמותו: מבני משרדים, חדר אוכל, מועדון, מגורי קצינים ומגורי חיילים. בכ"ג בסיוון תש"ל, לאחר שהכול היה מוכן, העבירו טרקטורים של כפר עציון את כל ציוד הישיבה ליישוב החדש. העוברים היו ברובם תלמידי המחזור השני של הישיבה. אנו, בני המחזור הראשון, היינו באותה העת בפרק הצבאי של האימון המתקדם. כעבור מספר חודשים, כאשר סיימנו אותו, הגענו ישר לכאן. אז אמנם היינו המחזור הראשון של הישיבה, אבל המחזור הראשון שהיה באלון שבות היה מחזור ב'.

 

 

מישיבה ליישוב

מיד לאחר המעבר לאלון שבות, היה לי ברור שאני אשאר כאן לעוד שנים רבות וטובות, השאלה הייתה עם מי אתחתן... המשפחות הראשונות שהגיעו לכאן היו קשורות לישיבה. הרב יואל בן נון הגיע עם משפחתו, כך גם הרב יהודה שביב, הרב גדעון פרל והרב אפרים שחור ז"ל. הרב עמיטל, כדרכו בקודש, לא הגיע עם משפחתו לאלון שבות, כדי לתת לנו ולרמי"ם לבנות את הישיבה בעצמנו. משפחות הסגל התגוררו בשורה הדרומית יותר, בעוד אנו התלמידים התגוררנו בשורות העליונות- הצפוניות. היו עשרה תלמידים בכל מבנה. כאשר הגיעו לכאן בני הקיבוץ הדתי ללימוד בישיבה הם בנו להם אוהלים בין המבנים, מחוסר במקום. כשהחבר'ה התחילו להתחתן פינו בכל פעם מבנה לטובת הזוגות הטריים. בכל מבנה שכזה התגוררו שני זוגות, וחלקו יחד תא שירותים אחד ומקלחת. עשרת התלמידים שפונו מכל מבנה נאלצו להצטופף במבנים הקיימים של תלמידי הישיבה. במקביל אגודת תושבי אלון שבות בראשות מושקו קיימה הרשמה למשפחות מבחוץ. שכונה ראשונה, ברחוב השיירות של היום, החלה להתאכלס מהשער מזרחה. בשנת 1971 הגיעו לבתים בחורי הישיבה שהתחתנו, ושנה מאוחר יותר, ב-1972, התגוררו באלון שבות כבר עשרות משפחות, כשרובן באו מבחוץ.

 

חתונה ומלחמה

כשסיימתי את פרק 'ההסדר, עברתי לירושלים והתחלתי ללמוד באוניברסיטה העברית. לאחר חתונתנו, באדר תשל"ג, רצינו תמי ואני לחזור ליישוב, אך לא הייתה דירה פנויה. רק באלול של אותה השנה התפנתה דירה ששימשה עד אז כבית הספר האזורי הראשון של גוש עציון, ויכולנו לעבור אליה.

מיד לאחר המעבר ליישוב פרצה מלחמת יום הכיפורים. המלחמה הייתה נקודת ציון משמעותית וקשה בתולדות הישיבה. ספגנו מכה קשה מאוד: שמונה בחורים מהישיבה נהרגו במלחמה, מתוכם שניים מהמחזור שלי, המחזור הראשון: אשר ירון, נשוי ואם לילדה, שריאל בירנבוים, שאף למד יחד איתי באוניברסיטה העברית, ויצא מביתנו למלחמה במוצאי יום הכיפורים. ביום השלושים ספד הרב עמיטל "שמונה נסיכי אדם".

 


בניית אתרים